זה אני או שזה כל השאר?
נכון, הדרישות שלי גבוהות.
נכון.
אני רוצה שהוא יהיה מושלם, בדיוק לפי מה שהגדרתי, נכון.
אבל... זה כמו להקה.
אני רוצה שללהקה שאני שומעת יהיו מילים חזקות, עמוקות, שאני מתחברת אליהם.
שהשירה תיהיה מלודית, נקייה, מלאה, ואולי מדי פעם תיכנס איזה שירה גברית בגראול או הדג' שירטיט.
שהגיטרות יהיו חזקות ועוצמתיות.
שהבאס יהיה מעניין, ישמע ויחזיק את השיר.
שהתופים יהיו מהירים אבל לא יעלו על כל השאר.
שהקלידים ימלאו את כל הנפח והחלל שנשאר.
Nightwish הם כאלה, הם בדיוק כאלה. ממלאים את כל ההנחיות.
ונכון, אני אוהבת אותם כמו שלא אהבתי אף להקה אחרת בחיי, אני אוהבת כל שיר ושיר שהם הוציאו, והטענות שלי אליהם גם אם יש כאלו, מעטות.
אבל מדי פעם מגיעה איזו Iron Maiden.
מדי פעם יש בהם פרץ של מילים עמוקות, לעיתים רחוקות גם אפשר להתחבר אליהם, אל בדרך כלל הן פשוט מתארות את העולם סביבן.
את זה של החייל הבריטי שמביט בעיניו של החייל הרוסי, של המטוס הממריא, של נפגעי הכיבוש שבורחים אל הגבעות, של חיזיון השטן.
כל אלו חוויות שלא חוויתי, ובוודאי שלא בעוצמה כזאת.
השירה אמנם נקייה יחסית, אבל היא לא סימפונית, לא כמו שבהגדרה אני אוהבת.
הגיטרות חזקות, אבל בעיקרן מהירות ומדויקות.
והבאס גם הוא מעניין, אבל הוא לא הכול.
התופים מהירים, ועולים על שאר הכלים בדיוק במידה הנכונה.
קלידים? מי שמע על קלידים? וכשהם מגיעים, הם מחזיקים את עצמם הרחק מאחורי הכול, לא להפריע, רק לתת עוד פסיק שישמע מושלם.
בספירה מהירה, אני אמנם אוהבת הרבה שירים, אבל האהבה האמיתית שלי ללהקת הענק הזאת מסתכמת בשלושה אלבומים.
טוב, תתקטננו, שניים וחצי.
ועל השניים וחצי אלבומים האלה ביססתי את הכול. הכתיבה שלי, השירה שלי הנגינה שלי, וזה מספיק.
אגב, הם אפילו לא קרובים להיות האלבומים כי מוערכים שלהם (לשאלתכם, Dance Of Death, Brave New World וחצי מSeventh Son)
אז מה בהם גורם לי לאהוב אותם כל כך?
מדי פעם אני נתקלת בלהקה מושלמת.
Epica, Amberian Dawn, Kamelot.
שלושתן להקות שמנגנות הכול בדיוק כמו שאני אוהבת, ואפילו עושות את זה טוב. לא טוב, מעולה. יותר ממעולה.
שמעתי את כל השירים (טוב, לKamelot אני בדרך).
הכרתי את כולם, אהבתי מאוד את רובם.
הם היו נהדרים.
אז איך זה שכל כך מהר,
אני מגיעה שוב לשאפל על כל השירים, כי אין סיכוי שאצליח להחליט מה לשמוע.
ואני מדלגת על כל השירים של Epica, על כל אלו של Amberian Dawn, על כולם (למעט אחד) של Kamelot, ואפילו על רוב השירים של Nightwish.
מדלגת עד כדי חוסר יכולת לשמוע.
אם השארתי, אעביר לפני שהשיר יגמר.
ועדיין, אין סיכוי שלא אתמסר, שלא אאזין לתו האחרון, כשהגיטרות צועקות עלי בלי רחמים
"Your time has come"
או שמציעות לי בעדינות, אם ככה אפשר לקרוא לכך,
"Take my heart and set it free"
ואולי, עם טיפה אמונה, מסבירות לי את מה שכולם אומרים שוב ושוב
את מה שאני מזכירה לעצמי ברמה היום יומית ומשאירה אותו כבר שנים לצד כל דבר שאכתוב
"You tell me we can start the rain, you tell me that we all can change, you tell me we can find something to wash the tears away"
ואני מאמינה, בלב שלם.
כי לא משנה עד כמה להקה תיהיה מושלמת, היא לא רק נשמעת טוב. היא גם גורמת לי להרגיש כמו שאני רוצה להרגיש כשאני מקשיבה.
וזה מגריז אותי, מרגיז אותי שאני לא יכולה להיות לבד, אני לא יכולה להנות מעצמי או לחשוב שאני הפרס.
וכשאני שומעת את הלהקה המושלמת, אני ממציאה לעצמי תירוצים להפסיק להקשיב
כי הגיטרות חזקות מדי
השירה עדינה מדי
הבאס חלש מדי
או שיש משחק של הנבחרת וצריך להפסיק לשמוע?
ברור לי שאלו רק תירוצים שגורמים לי לוותר על להקות מצויינות
אבל האמת היא, שהן פשוט לא גורמות לי להרגיש כמו שהייתי רוצה להרגיש בכל האזנה.
כמו שNightwish עושים, כמו Iron Maiden, אפילו כמו Alter Bridge
ושירים בודדים
לפעמים שיר אחד, קליפ אחד, קטע אינסטרומנטלי, לנגן ולשיר
חיבוק, נשיקה, כוס בירה, סקס
לפעמים זה מספיק.
אבל זה לא מושלם, זה לא מה שאני רוצה.
ומה הבעיה?
הבעיה היא שזה לא מספיק.
שניים וחצי אלבומים זה לא מספיק.
לפעמים אני רוצה אלבומים חדשים, ומתענגת על הזכרונות או האזנות חוזרות ונשנות של מה שהיה פעם.
וזה עוזר, לרגע.
זה אפילו מדרבן, לרגע, לנסות למצוא עוד להקות כאלה.
אבל על הזיכרונות האלה משתלטים בין רגע, מעכירים את האווירה בשנייה
אלבומים כמו A Matter Of Life And Death, The Final Frontier או The Book Of Souls שיצא ממש לאחרונה, ואפילו לא הספקתי לשמוע כמו שצריך.
ואני נשברת מבפנים.
אני מתייאשת קצת,
ומשתדלת מאוד שלא להבין ולהשלים עם העובדה המצערת
שאולי אשמע עוד שירים שאוהב, אולי אנגן עוד משהו כיפי, או כזה שגורם לי להרגיש שמחה או עצובה כמו שרציתי.
אבל יש סיכוי, סיכוי אמיתי
שאף להקה לא תגרום לי להרגיש כמו שהרגשתי בפעם הראשונה ששמעתי את Dance Of Death, ובכל פעם לאחר מכן.
ואם זה המצב, ואם אף פעם לא ארגיש ככה שוב
למה שווה להתאמץ ולחפש?
למה שווה לחכות?
ואולי, מה שהכי שובר אותי,
זה העובדה שאני לא מצליחה ליצור את המוזיקה המושלמת הזאת בעצמי.
ואולי, הכי גרוע,
שגם המוזיקה שעל הנייר נראית המושלמת ביותר,
לא מספיק טובה,
ולא גורמת לי להרגיש כמו שאני רוצה
ואולי... רק אולי
פשוט נמאס לי להרגיש
שוב ושוב ושוב, בלי הפסקה
כל כך
כל כך
לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
