הינה לכם פרק שתייםD;
"אני יכול לראות אותה?" שאלתי את הרופא
"עדיין לא , שיתאפשר נודיע לך " אמר הרופא ויצא מהחדר
החלטתי שלא אכפת לי , רציתי לראות את אמילי , אמילי שלי ואני יראה אותה ,לא משנה מה ,לא משנה מה יגידו ,לא אכפת לי, קמתי מחדרי והתחלתי ללכת לכיוון חדרה שהיה די קרוב אל חדרי , ידעתי את מיקום חדרה טוב מאד , מרוב השהייה שלי מחוץ לחדר,מביט בה , שכובה על המיטה , מחוסרת הכרה ,לא יודעת מה הולך סביב, כל כך יפה ותמימה , כמה שאני אוהב אותה ,כמה שאני מפחד לאבד אותה ,פתחתי בשקט את החדר והתקרבתי למיטה שלה , ישבתי על הכסא שהיה על יד המיטה והחזקתי לה את היד , חזק ,כדי שאני לא יאבד אותה .
"אמילי שלי" אמרתי "אל תעזבי אותי , אני לא רוצה לאבד אותך , לא עכשיו , אני כל כך אוהב אותך"
ליטפתי את פניה והבטתי בעיניה העצומות "אמילי שלי" לחשתי לה תוך שניות נפתחו עיניה של אמילי "אמילי שלי , את לא עזבת אותי" אמרתי בהתרגשות ונשקתי על מצחה "מי אתה? , איפה אני?" אמרה בעודה בוחנת את המקום עזבתי את המקום ורצתי לקרוא לרופא "היא התעוררה" אמרתי מתנשף שנינו חזרו אל החדר ,הרופא ואני "היא קיבלה מכה חזקה בראש , אני חושב שהיא איבדה את הזיכרון" אמר הרופא לאחר שערך לה כמה בדיקות "מה זה לא יתכן!!"אמרתי והתחלתי ללכת סחור סחור בחדר לבסוף התיישבתי לידה "אמילי שלי , את לא זוכרת אותי?"שאלתי וליטפתי את פניה "מי אתה ?" שאלה בעודה מנסה להיזכר מי הדמות שיושבת לידה "אני ג'ו , השם לא מזכיר לך משהו?" שאלתי בדאגה "מי אתה?" חזרה "אני ג'ו הארוס שלך , אנחנו היינו אמורים להתחתן , נסענו לאימך כדי להודיע על ארוסינו והחתונה הקרבה , בדרך נכנס בנו רכב ואיבדתי שליטה על המכונית ונכנסו בעץ" הסברתי לה את האירועים האחרונים "אני אהבתי אותך?" שאלה אמילי "כן,מאד,היינו כל כך מאושרים ביחד,מאז שאנחנו קטנים נשבענו אחד לשני ,שזה יהיה לתמיד" אמרתי והחזקתי את ידה " מה השם שלי?" שאלה "אמילי" עניתי "אני כל כך אוהב אותך , בבקשה תנסי להיזכר" התחננתי לפניה " אני לא זוכרת כלום" אמרה והתחילה לבכות חיבקתי אותה ,חזק ,אולי זה מה שיגרום לה להיזכר "אני כל כך אוהב אותך" הזכרתי לה כל הזמן
"דוקטור מה מצבה של אמילי?" שאלה לילי "מצבה טוב ,היא חזרה להכרה ,אבל היא איבדה את הזיכרון ,היא לא זכרה אפילו את השם שלה" אמר הרופא "הבת שלי" אמרה והתיישבה באחד הכיסאות מפחד שתתעלף "זה היה אמור להיות אחד מהימים המאושרים בחייה" אמרה ודמעות התחילו לזלוג מעייניה.
ג'ו ישב שבור ליד המיטה של אמילי ,אמילי נרדמה לפני כמה דקות אבל הוא לא עזב אותה לשנייה ,היא הייתה יותר מדי חשובה בשבילו ,הוא רצה שהיא תזכור אותו בסוף ,שהם יחזרו לאהוב ולהיות ביחד ,להתחתן ולהקים משפחה עם ילדים ,לעשות חתונה גדולה , עם כל מי שאוהב אותם ואכפת לו מהם , הוא ליטף את פניה ,הסתכל עלייה ישנה , 'כמה שהיא יפה' חשב לעצמו 'כמה שאני אוהב אותה' הוא נשק לה על הלחי והמשיך להסתכל עלייה "אני לא רוצה לאבד אותך" אמר בלחש
"אני יכולה להיכנס?" שאלה לילי "כן,כן בטח" אמרתי וקמתי מהכיסא , מפנה אותו כדי שתוכל לשבת "היא זוכרת אותך?" שאלה בעודה מתיישבת על הכיסא "לא היא לא זוכרת כלום ,אפילו את שמה היא לא זכרה" אמרתי בעצב "ג'ו אני יודעת כמה אמילי חשובה לך ,את צריך להיות איתה בכל רגע כדי שהיא תזכור אותך ,אתה תראה הכול יחזור לקדמותו ,תתחתנו ותקימו משפחה כמו שהבטחתם אחד לשני בפעם הראשונה שנפגשתם שהייתם קטנים" אמרה לילי "אני מקווה" אמרתי ויצאתי מהחדר לפתע הבחנתי בקווין מתקרב אלי עם תיק קטן "הבאתי לך בגדים להחליף,אתה עדיין עם הבגדים של אתמול" אמר "תודה" אמרתי "מה שלומה?"שאל "היא לא זוכרת כלום , היא איבדה את הזיכרון" אמרתי למרות שרציתי לשכוח את זה המילים 'איבדה את הזיכרון' הדהדו בראשי כול פעם ששמעתי את צירוף המילים הזה הרשתי צביטה כואבת בלב "אל תדאג ,הכול יחזור להיות כמו שהיה ,אתם תחזרו ותבנו משפחה ויהיו לכם ילדים קטנים "אמר קווין וחיבק את אחיו ,דבר שהם לא עושים לעיתים קרובות.
"ג'ו אתה בסדר?" שאלה אימו ברגע ששמעה את הבשורה המרה ,היא הייתה בחו"ל ,טיול עם אביו לזכר הימים הטובים ואז התקשר ניק והודיע לה מה קרה והיא עלתה על הטיסה הראשונה ארצה "היא איבדה את הזיכרון ,אימא , היא שכחה אותי.." אמרתי בעצב המילים האלה 'היא שכחה אותי' היו כמו סכין בלב בשבילי,הייתי שבור ,מרוסק ,לא היה לי טעם לחיות בלי אמילי שלי , היא הייתה חלק מהחיים שלי , חלק גדול מהחיים שלי.
"ג'ו, יחזור לה הזיכרון, וגם אם לא, אתה תגרום לה להתאהב בך מחדש, כמו...כמו הפעם הראשונה, אתם תתחתנו, כמו שרציתם, והכול יהיה טוב, תאמין לי" אמא אמרה לי, קולה היה עצוב, ודמעות היו על פניה .
"כולם אומרים לי את זה" מלמלתי, קולי היה שבור, לא ישנתי, לא אכלתי, לא שתתי, רק חיכיתי שאמילי תחזור אלי .
היא חיבקה אותי ולחשה באוזני "אל תעזוב אותה ג'ו, אף פעם אל תעשה את זה" מלמלה ...
"בחיים לא" עניתי לה והלכתי להחליף בגדים ..
כשחזרתי ראיתי שכולם נמצאים בחדר שלה, של אמילי .
"היי ג'ו" שמעתי אותם קוראים לי, אמילי נראתה מבוהלת קצת, וחייכה חיוך מזויף, הכרתי אותה יותר מידי טוב.
כשנכנסתי היא הביטה בי, בעיניים הכחולות והעמוקות שלה, היה לה מבט אחר, שונה .
מבט שלא הכרתי, אך ישר ניק ניער אותי מהמחשבות האלה...
"ניסינו" הוא אמר וטפח על גבי, הוא בחיים לא עושה את זה.
"טוב, בואו נתן לגברת אמילי לישון קצת" אמר הרופא כשהוא נכנס לחדר .
בלי שאלות מיותרות יצאנו משם, הבטתי באמילי שוב, אבל היא לא הביטה בי בחזרה, היא רק מלמל משהו לא ברור, והסתובבה ..
"עכשיו אלייך אדון ג'ונאס" אמר אותו הרופא ..
"מה איתי ?" שאלתי והבטתי בו .
"אנחנו הולכים לעשות לך כמה בדיקות" הוא ענה לי והוליך אותי אחריו, אחרי חצי שעה של בדיקות, נכנסתי לחדר שלי, הוא היה ריק, כולם כבר הלכו, בטח לנוח ..
הייתי עייף אבל זה לא היה לי משנה, הלכתי לחדרה של אמילי, היא כבר הייתה ערה וצפתה בטלוויזיה .
"היי" אמרתי ונשענתי על הדלת .
"אממ ... היי תיכנס" היא ענתה לי בקול רועד טיפה, חושש .
"את ..... את בסדר ?" שאלתי אותה והתיישבתי ליד המיטה שלה,
"אני מרגישה כבר יותר טוב" היא ענתה, ספק היה בקולה .
"את זוכרת משהו ?" שאלתי אותו בתקווה, שהיא תזכור.
"לא" היא ענתה ולפני שהספקתי להגיב היא המשיכה "ג'ו ככה קוראים לך נכון ?" היא שאלה והנהנתי להסכמה
"אני כ"כ מצטערת, אבל... אני לא זוכרת אותך, ולא אף אחד אחר . אני מנסה, הם עושים לי פה טיפולים אבל זה לא עוזר" היא אמרה לי, אדישה .
"אממ" אמרתי, ולא יכולתי לסיים את המשפט, והרופא נכנס, שוב .
"אז אמילי, את מוכנה לטיפול הבא שלך ?" הוא פנה אליה .
"בוודאי !" היא ענתה וקמה מהמיטה בקלילות ...
"ביי ג'ו, נתראה אח"כ" היא אמרה וחייכה אלי, חיוך קטן .
"ביי" עניתי לה, ספק שמח, ספק מאושר .
"ואתה, לך לנוח" ציווה עלי הרופא בחיוך גדול, כנראה ראה שאני מאושר, שמח, ש....טוב לי .
"כן אדוני" עניתי וצחקתי, הלכתי לעבר חדרי, לנוח קצת ... אבל כבר כולם הספיקו להגיע .
"ג'ו, מה נשמע ?" שאלה לילי, אמא של אמילי .
"אה.. לא יכול להיות יותר טוב" עניתי בציניות .
"ג'ו, אני יודעת שהיא לא זוכרת אותך, אבל... אל תעזוב אותה, תעזור לה, היא צריכה אותך" לילי ענתה לי ויצאה מהחדר ....
"ועכשיו אחי, לעניין" קווין התחיל וניק התפרץ לדבריו "התקשורת פה בחוץ, הם רוצים ראיון, מה לעשות ? זה מסובך מידי, מנסים להרחיק אותם אבל הם לא מוכנים עד שיקבלו ראיון" ניק אמר לחוץ .
"אני אדבר איתם, רק שבינתיים אני צריך לנוח" אמרתי והצבעתי על המיטה .
"שינה ערבה" ניק אמר וצחק .
"כן כן, לכו מפה" אמרתי והצבעתי על הדלת, הם יצאו החוצה, והשאירו אותי לבד, עם המחשבות .
-
אנחנו נורא שמחות שיש כבר כמה אנשים שעשו מנוי לבלוג שלנו 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
