חנק,שיגרה כובשת,קוטלת.
מטביעה אותי בתוכה.
וכמו במערבולת,צריך לתת לה לסחוף אותי לתחתית כדי לעלות ולהינצל.
מישום מה אני משתמשת במטאפורה הזאת הרבה בזמן האחרון.
זה מה שתמיד רציתי הרי,החלום הטוב
הגעתי למצב שאני כבר לא יודעת כלום, ואומרים שזה בגלל שאני יודעת יותר מידי ולא יודעת מה לעשות עם זה,
לאנשים תמיד יש תשובות מחוכמות למצבים כל כך פשוטים.
אני מוצאת את עצמי בעולם לא ברור,כולם מסוממים והמוזיקה המחתרתית ברקע,ואני לא יכולה להפסיק לרקוד,
ופיתאום אין מחשבות,אז ממשיכה למלאות את עצמי בכימיקלים כי עובדה שזה מגרש את השדים,
אבל עכשיו,כשאני סוף סוף לבד,במגרש הביתי שלי,זה נראה לי הכול זעיר ולא חשוב.
כולנו עוד נקודה קטנה ולא רלוונטית,ביקום גדול ואינסופי
וכולנו עבדים של השיגרה,רוקדים לפי החליל הקטן שלה
ומי בעצם מכתיב את השיגרה הזאת ,המלכה שלנו,אם לא אנחנו?
וכולנו רוצים אותה,וכולנו מתלוננים עליה
מנסים לברוח ממנה,אבל בורחים אליה.
ובעצם למה לי כל הכאב ראש הזה?
אני אצא לעוד מסיבה,ואראה עוד זריחה,ואגיע לעוד תובנות ,ואדבר עם אלוהים,ואכיר עוד אנשים כמוני,שמדברים לפנסים
ואז אני אחזור הבייתה,עם רגליים כואבות וראש מחוק,ואלך לישון ל12 שעות.
כי זאת השיגרה שלי,ואני הכתבתי אותה לעצמי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
