פרק 50 - חלק ג' - חלק אחרון
כאן ניתן להגיב, תגובות בחלקים א'+ב' חסמתי כי אני לא רוצה להתבלבל ולשכוח מישהו, כל תגובה
שלכם חשובה. 3>
*שימו לב, אל תתחילו לקרוא מפה, יש לזה חלק א' + ב' !!!!
על מנת לעבור לפרק 50 חלק א' - לחצו כאן
על מנת לעבור לפרק 50 חלק ב'- לחצו כאן
סמנת'ה ישבה מצוברחת על הרצפה הלחה וחיכתה לגזירת
גורלה. איימי הייתה שקועה במחשבותיה וסמנת'ה החלה להתעייף.
"אני לא אוכל להיות כאן עוד זמן
רב." ציינה כשלפתע קול גברי נשמע מלמעלה.
"מי נמצא כאן?" צעק השומר,
עיניו האדומות מנסות לראות מבעד לסורגים שחוסמים את חלקו העליון של הבור.
"אף אחד." השיבה איימי, מרימה
את מבטה. סמנת'ה נעלמה.
"אז עם מי את מדברת?"
איימי הנידה בראשה באי אמון. דקות ארוכות סמנת'ה
פרסה את סיפורה ושפכה את ליבה בפני איימי פוקס ורק עכשיו הוא
נזכר לשאול עם מי היא מדברת? ריח הקיא לא נעלם מן
האוויר וכעת כשאפה נפתח גם איימי יכלה להריחו. למרות שתפסה
צד אחר לחלוטין בבור בו נכלאה, נוזלי הקיא שטרם
הספיקו להיספג באדמה הלחה גרמו לה להשתדל לנשום דרך הפה.
"עם עצמי אני מדברת, מה, לא שמעת
מעולם אסירים שמדברים עם עצמם?" צעקה, "אני בספק, כל המקום הזה מטורלל."
השומר נחר בבוז והתרחק.
איימי שבה אל עברה.
היא נזכרה כיצד פטריק שאל את דרק בפעם
הראשונה כיצד הוא נהפך לערפד ומי עשה זאת.
"איך נהפכת?" שאל משום מקום,
מבטו תקוע על דרק. ג'ניפר מיהרה לענות כאשר הבחינה במבטו השומם של דרק. לקח לו זמן
רב מדי לפתוח את פיו.
"מצאתי אותו על אונייה. הוא היה
בדרכו אל לונדון לרגל עסקים, ולאחר שהבנתי את הפוטנציאל הטמון בו שכנעתי אותו
להצטרף לחיים מרתקים הרבה יותר מאלו שהוא
חי בעבר. הוא היה בעניין, זה הכל." השיבה. זה הכל, כל כך פשוט.
התשובה הייתה מקובלת על כולם מפני שאיימי
הפסיקה לחשוד בו ולפי מיטב הבנתה, דרק הפך לערפד הרבה לפני יום
חתונתה עם וואיט. כיצד לא ראתה זאת אז?
השתיקה החשודה, התשובה המהירה של ג'ניפר והמתח בין שניהם.
באותו הלילה חוותה סיוט נוסף בו בוודאי
צעקה "וואיט, לא הרגתי אותך, אני נשבעת." כרגיל ולאחריו התעוררה בין
זרועותיו
המנחמות של דרק. כעת ידעה, הוא ריחם עליה.
ריחם.
"דרק, תחזור לאחוזה." קול נשי
מלמל מאחוריו. הוא ידע שג'ניפר קרובה.
"תניחי לי בבקשה, אני אחזור
כשארגיש מוכן." השיב.
ג'ניפר התקרבה ונגעה בכתפו. "אתה יודע שנעזור
לך, נכון? אולי היינו משפחה מבוימת מההתחלה אך כעת אני מרגישה
שאינך שונה מאח ביולוגי. אעשה את כל המאמצים להשיב
את סמנת'ה ואיימי אל המקום אליהן הן שייכות."
דרק צחק בבוז. "ולאן הן שייכות, הא? אכזבתי
את סמנת'ה ואני מקווה שהיא תוכל לסלוח לי אי פעם אם היא רואה אותי מן
העולם הבא. גווייתה וודאי התפרקה כעת, מלאת תולעים
אך מעל האדמה. לא שיערתי לעצמי שגבריאל יחטוף גופה של
בת אנוש וישמור עליה ככלב על עצם. תמיד חשדתי,
תמיד חיפשתי, אך הוא נטרל את ריחה בצורה כלשהי ולא השאיר לי
קצה חוט." לחש, "ואיימי כעת שם, עוברת
מדורי גיהינום ולי אין יכולת להגיע לשם ולספר לה כיצד הכל התרחש, מדוע זה
קרה כך ולהתנצל על הכל. כשיחזירו אותה לכאן תהיי
בטוחה שהיא תהיה כה מלאת טינה וזעם שדבר ממה שאגיד לא יגע
בה יותר. הוא ידאג להכין אותה היטב לקבלת פניי,
או, אני יודע שכך יהיה."
ג'ניפר לקחה נשימה עמוקה. "אתה אוהב
אותה?" שאלה בלחש למרות שידעה.
דרק הקשיח את עצמות לחייו ונמנע מלענות.
"אתה יודע שהמצב הזה בעייתי מכמה
סיבות." הוסיפה, "תסדר את המחשבות שלך ותחזור לאחוזה, נחכה לך."
הוסיפה
ונעלמה כלא הייתה, משאירה אחריה פרץ רוח נעים. דרק
שקע שוב בעברו.
"אתה מכאיב לי," לחשה איימי
לדרק לאחר שתפס בידה והחל להרחיקה מן ההמון הזועם שהתבצר מול ביתו של הרוזן
מקינברג.
הציבור שהתאסף מול מבנו של הרוזן השתולל.
"חשודה ברצח אצלנו בעיר" צעקו לכל כיוון אף שלא ידעו מי אמר להם זאת
ומדוע.
הרוזן כעס על בנו לאחר שגילה שהוא מאורס
לאישה סביבה חגות שמועות מפוקפקות והחליט להשפילה בפומבי ולהרחיקה מבנו.
לאחר שדרק הבחין במתרחש ושמע את הצעקות
הרמות שנכנסו ויצאו מתוך פיהם של התושבים כאילו היה זה אוויר לנשימה,
פרץ רגשות עז התפוצץ בבטנו והחריב את כל
מאמציו להישאר רגוע. הוא זעם, יותר מזעם. הוא היה יכול להישבע שגופו עולה
בלהבות. איימי הוטלה הצידה וגופה נחבט.
"תקשיב היטב לדבריי," לחש
לרוזן והתקרב כך שכמעט נגע באפו. "זו הפעם האחרונה שאתה נוגע בעור מגופה. לא
מעניין אותי
לא מעמדך ולא תעודת השוטר שאתה נושא עימך.
איימי נמצאת איתי, לא עם אף אחד אחר, במיוחד לא עם הבן היקר שלך."
פלט בבוז והתכוון לכל מילה. "הקשיבו
טוב לדבריי," צעק להמון הרועש, "איימי מעולם לא הרגה אף אחד, השמועות
הללו
שקריות לחלוטין וחסרות כל בסיס!"
הוסיף ומשך אותה במהירות מן הזירה אל בית נטוש וחשוך על מנת להמלט מצעדת ההמון
אל כיוונה וגם כדי שלא יוכלו לעקוב אחרי לביתה. הוא ידע שכל רצונה כעת היה לצאת
ולהתמודד עם הכל לבדה כמו שעשתה עד
כה, אך הוא אינו יכל להרשות זאת. כל זה קרה
באשמתו והוא לא התכוון לתת לה להמשיך להתמודד עם זה לבד.
הוא שמע את קולו המיואש של ריצ'ארד קורא בשמה לא הרחק ממקום מוצאם וקרקס
הרכלנים שהביא לא בזדון עימו הלך
הישר בעקבותיו. כמו כן הוא שמע את נקישות
מקלו של הרוזן על הרצפה לא הרחק. הרוזן מיהר להדביק את בנו והאיץ בו
לחזור אל הבית על מנת לדון על העניין כמו
שני גברים. דרק תיאר כיצד חוטף את מקל ההליכה שלו והולם בראשו עד לעלפונו
אך הוא חזר למציאות ברגע שהרגיש כיצד איימי
חומקת מבין זרועותיו ומנסה לצאת אל הקהל כדג המנסה לקפוץ אל תוך
בריכת כרישים. ריח מוכר הגיע לאפו והוא עצר
בעדה.
"נפצעת?"
"לא."
"אל תשקרי לי, אני יכול להריח את
הדם." השיב, אך כל מה שאיימי רצתה לעשות הוא להשתחרר מאחיזתו ולצאת אל
הכרישים.
הוא הפציר בה לא ללכת, היא אינה מוכנה, אך
היא לא רצתה לשמוע.
"אנא ממך, עזוב אותי. אני נחושה
בדעתי." כמו כן היא הבהירה לו שאין לו כל צורך לדאוג, זה לא יפגע
ברצונה לעזור לאחיו
במלחמה ולספק להם שימוש חופשי בספרייה
שבבעלותה.
הוא החזיק בידיה וניסה לא להכאיב לה אך
האמוציות בערו בה והיא ניסתה להשתחרר ובנוסף לכל אינה הסכימה לסגור את הפה.
הם היו עלולים לשמוע אותם בכל שנייה נתונה
ולתקוף בהאשמות והשפלות נוספות. הוא לא הסכים לכך וחסם את פיה עם ידיו,
גם זה לא עזר. סבלנותו פקעה והוא עשה משהו
שלעולם לא חשב שיעשה. "ביקשתי שקט." רטן באוזנה והוריד את ידו משפתיה,
תופס את שתי ידיה ומצמצם את המרחק בין
שניהם. הייתה זו הפעם הראשונה בה נגע עם שפתיו בשפתיה בצורה שכזו, עם דחף
שכזה. בפעם האחרונה ששפתיהם השתפשפו היה
כאשר הציל אותה מסוס דוהר והיא כמעט מעדה לאחור, אך הוא ניסה לתפוס
אותה ומעוצמת המשיכה נגע בטעות שפתיה
לשבריר שנייה.
אך בפעם הזו ברגע ששפתיו נגעו בשלה הוא
איבד כל שליטה. פרפרים התעוררו בבטנו והוא עצם את עיניו, נותן לשפתיו גישה
חופשית עד שהבועה הזו תתפוצץ. הוא היה מודע
לכך שהוא מנשק אותה בלהט בלתי מרוסן שיהיה קשה להסביר לאחר מכן,
אך על אף הציווים שמוחו שלח לגופו, סירב
גופו לעזוב. הוא תפס במותניה והעמיק את הנשיקה אף יותר, הוא הרגיש כיצד היא
רועדת בין זרועותיו ותהה האם זה
נובע מרגשותיה כלפיו או שזה עודו הזעם שהרגישה כלפי הרוזן אשר טרם חלף.
הוא חשב שרגשותיו בשליטה, היה עליו להתקרב
אליה ולגרום לה להתעניין, לגרום לה לשתף פעולה עם המלחמה שהוכרזה
על לונדון, אך כרגע תחושת בהלה מילאה אותו
מבפנים. תגובתו לנשיקה הייתה אמורה להיות רגועה הרבה יותר. הוא אינו רצה
בכך, אינו רצה להרגיש כיצד גופה רועד בידיו
ומושך אותה אליו. הוא התנתק ממנה בפתאומיות, המום, נבלע באשמה. סמנת'ה.
"אני מצטער, לא ידעתי כיצד להשתיק
אותך." הכריז, אך התחרט על טון דיבורו לאחר שראה כיצד נפגעה. הוא רצה ולא רצה
לדעת מדוע נפגעה. החליט שלא לשאול.
דרק עצם את עיניו והעביר את אצבעותיו על שפתיו. הוא
זכר את הנשיקה הזו כאילו התרחשה אתמול. זוכר את הרצון להתרחק,
להתקרב, שוב להתרחק ושוב להתקרב. הוא הרגיש שהוא
בוגד בזכרה של סמנת'ה ולא יכל לסבול את המחשבה.
"אני מבינה," לחשה בפנים
נפולות ויצאה מן המחבוא, מתרחקת ממנו אל כיוון ביתה. הוא הבין שכעת עבר לה כל חשק
לזרוק
את עצמה לכרישים שסיירו בקרבת מקום אך לרוע
מזלה רגלה דרכה על קרש עץ חלול שהיה ממוסמר לרצפה ועקביה נתקעו
בפנים, אך לא לפני שהשמיעו קול שבירה חזק
שהדהד במורד רחובה של לונדון הלילית, גורם לראשו של ריצ'ארד להסתובב.
דרק זינק אליה במהירות האור וחיפה על גופה
עם גופו החסון, היא הייתה כה קטנה לעומתו שריצ'ארד אינו הבחין בה מהמקום
בו עמד. הוא כרך את ידיו מסביבה מפני
שהרגיש עיניים רבות על הבית בו עמדו ואינו רצה לחשוף אותה.
"אל תזוזי." לחש אל תוך
אוזנה. הוא ידע שאם יתרחק, ריצ'ארד יבחין בה. הוא התקשה להבין מדוע זה קרה כעת.
כרגע הוא
הבין שאינו אדיש כלפיה כפי שחשב ובשנייה
הראשונה שהוא רוצה להתרחק ולחשוב, משהו כמו זה גורם לו להרגיש אותה
שוב קרוב.
רגלה חולצה בהצלחה מן הנעל כשברקע ריבם של
ריצ'ארד ואביו גבר על כל הרחוב. "לא עוד. כעת שמצאתי מישהי שמאפשרת
לי להיות עצמי," צעק ריצ'ארד על אביו,
"לא אתן לך לקחת זאת ממני בקלות!" הוסיף וגרם לעיניה של איימי להיפתח
בתדהמה.
תגובה בלתי רצונית גרמה לדרק להצמיד אותה
עוד יותר אליו ולקבור את פניה בתוך חזהו. הוא לא כל כך אהב את הרעיון שהיא
שמעה את המילים הללו. היא רעדה.
"מדוע את רועדת?" שאל.
היא הייתה יחפה. דרק תרם לה את נעליו. הוא הרגיש דגדוג נעים מליבו כאשר החזיק אותה
בין
זרועותיו והדבר האחרון שרצה הוא שהדגדוג
הזה יגדל, הוא החליט להתרחק בהזדמנות הראשונה. חלון הבית הישן שמיעה חריקה
ודרק קילל בלחש. ברחוב השומם הזה שמעו הכל.
"מה זה הרעשים הללו?" שאל
הרוזן והביט אל הבית החשוך. דרק מיהר להוריד את ראשו ולקבור אותו בתוך שיער המשי
שלה,
ריח משכר חושים נובע מהחום היפה שיצא
משורשיה.
"רק חתול שחור." שמע דרק את
ריצ'ארד מסנן מבין שיניו.
"את מפחדת?" היא רעדה יותר
מדי.
"לא, כמובן שלא." שללה.
"אם כך מדוע דפיקות הלב שלך
מואצות?" אינו יכל להתאפק עוד ושאל.
"לא יודעת." השיבה.
דרק לא אהב את התשובה הזאת והתחרט ששאל.
"איימי," לחש, מוריד את פניו
ובו זמנית גורם לה להרים את שלה, דבר שהפגיש בין שפתיהם שנית והוא קפא במקום.
כיצד זה קרה? לכל הרוחות, הרי מי שעומדת
מולו היא לא אחרת מאשר אשתו, אותה אחת לה נשמע אמונים בחתונה
הוא התבונן בעיניה הירוקות והבין שכבר זמן
מה הוא חושב שהיא יפיפייה. הוא שבר את המגע והתרחק. "איני יכול."
סינן. סמנת'ה. לא הייתה לו בעיה עם המגע
הזה לולא הרגיש שבינו לבינה קיים משהו שאם לא לכבות, תתעורר מדורה.
לאחר המקרה איימי נעלמה לימים ספורים, וכך
גם הוא. לאחר שחזר היה בטוח שהתגבר על הדחף להרגיש שהיא אשתו,
אך כאשר נתקל בה בפעם הראשונה מאז, אינו
הרגיש הקלה. באותו היום איימי קיבלה מכתב מריצ'ארד שקרא לה להיפגש
עימו והייתה זו הפעם הראשונה בה הוא הבין
שהוא מקנא לה. הראשונה.
הוא היה גאה בעצמו שהצליח להחזיק את עצמו
בידיים בעודו שמר על הדייט שלה עם הקצין, אך הדבר גרם לו לאבד את
ריכוזו ולהיות מותקף מצד חייליו של גבריאל.
בגלל חוסר ריכוזו, הוא אפשר להם לראות על מי הוא תצפת וכך חשף
אותה בפעם הראשונה. הם הבינו שהוא שעליה
הוא מגן, ולא על הקצין ועשו שימוש בכך.
מאוחר יותר באותו היום איימי הולכה שולל
כאשר הקשיבה למכתב שכביכול כתב לה דרק והושאר בפתח ביתה. היא
נכנסה הישר אל תוך המארב, אך מכיוון שמיהרה
במזל לא לקחה את הפתק איתה והשאירה אותו בפתח ביתה, כך שדרק
מצא אותה והציל אותה ממוות שוב. המעגל הזה
הפך להיות לקטלני, מלבד המחויבות שהוטלה עליו לשמור על בטחונה,
הוא החל להרגיש צורך אישי לשמור עליה ללא
כל קשר למה שהוטל עליו.
"אני מצטער על השאלה אך אני
חייב," הפתיע אותו מייקל ביום מן הימים "איימי, יש משהו ביניכם?"
"כמובן שלא, זה מגוחך!"
"אז קח את עצמך בידיים, תהיה חבר
שלה, איש סוד. שתוכל לדבר איתך, לשתף, לא לפחד. אך אל תקשר אליה. אם תרגיש
שזה קורה, תאמר לי ומיד אוריד אותך מהתפקיד
ואחליף במישהו אחר." מלמל מייקל, אך דרק לא אמר לו דבר מעולם.
דרק אגרף את ידיו. היחידה שאי פעם באמת אהב
הייתה סמנת'ה, הוא עודו חלם עליה בלילות, לרגע לא הפסיק לחפש אחריה
ולא איבד תקווה למצוא את גופתה ולתת לה
קבורה נאותה. אם הייתה רוח וודאי הייתה באה אליו עד כה, אילו הייתה רוח
ומראה את פניה ולו פעם אחת, כל הבלבול
שהרגיש כלפי איימי היה נעלמים כלא היו, אמר לעצמו.
הוא הציע לאיימי לפתח קשר ידידותי. זה עבד
בתחילה, אך ביום בו לקח אותה אל קהילת האיכרים והבחין באי חזרתה
המאוחרת הוא נכנס אל פי האריות למרות
נוכחות העוזרד והבין שהידידות הזו מתחילה להתערער. לא רק שלא היה מוכן
לצאת בלעדיה אלא שמחשבה זו בכלל לא עברה
בראשו. אז הם אינם ידעו על הצורך הנואש שלהם באיימי בהפעלת הספרייה,
היא הייתה פשוט בת אנוש שניתן היה
לשלוח אל האיכרים ותשוב מהם בחיים. מייקל הורה לו מפורשות שאם אינה חוזרת,
לא להיכנס פנימה לבד. אך הוא נכנס, וכאשר
ירד במדרגות אל המרתף והבחין בגופה הקשור אל דפנות החדר, מצופף בפינה
חשוכה, פיו נשמט מטה והוא הבין שהוא מוכן
לזנק על כל בן אנוש שיעמוד בדרכו לשחררה. ההבדל היה שהפעם הוא חשב
בצורה מאוד לא מקצועית וכזאת שאינה חלק
מתפקידו. הם לא היו הורגים אותה לעולם, אך זה לא הספיק לו והוא היה חייב
לברר מדוע אינה חזרה, ונבהל מכך.
ערפדיו של גבריאל טוויסט תקפו את הקהילה
דקות קצרות לאחר שנכנס פנימה ומספרם הגבוהה גרם לו לנזק רציני. הוא דימם
קשות ולאחר שאחיו הגיעו גם הם אל הקהילה,
סגרו אותו למען בטחונו עם איימי בחדר אמבטיה בביתו של וולד הזקן.
"נפצעת?" שאל אותה.
"לא."
"נפצעת, אני יכול להריח זאת."
כרגיל, היא אינה הייתה מוכנה להודות. הוא
הבחין שהיה מגואל בדם וחולצתו הייתה כבדה. הוא קם ממקומו ופשט את חולצתו,
טובל אותה במים ולאחר מכן מנגב את הדם
מגופו העליון. הוא עמד עם גבו אל איימי פוקס כשלפתע הרגיש "טדם, טדם, טדם."
חזק מאחוריו. ליבה לפתע האיץ את פעימותיו
והוא הביט מבולבל לאחור. הדפיקות החזקות נעלמו. הוא חלץ את מכנסיו ונשאר
במכנס קצר ושחור. הדם כיסה את כל גופו והוא
אינו יכל לסבול זאת. "טדם, טדם, טדם." שוב פעימות ליבה המואצות.
"אל תפחדי, זה יגמר בקרוב."
העיר. גופו כמעט קרס מתשישות, הוא היה הרבה מעבר למותש. לאחר שסיים הסתובב ודרש
שתושיט לו את ידה. הוא ידה שהיא
נפצעה. הפצע לא היה עמוק במיוחד, אך באופן בלתי מוסבר הוא ראה אותו כחמור
הרבה
יותר מהפצעים הפתוחים והעמוקים שטרם הספיקו
להבריא על גופו. ירייה נפלטה מבחוץ והם מצאו את עצמם קרובים אחד
צמודים לדלת, מנסים להאזין לבחוץ, וקרובים
יותר משתכננו. לפתע הוא היה מודע לקרבתה אליו.
גופה הנוטף חום לא עזר לו במיוחד בהכחשת
רגשותיו. היא הייתה כה שקופה שהוא כמעט איבד את שפיות דעתו. הוא לקח
נשימה עמוקה והצליח לנתק את מבטו משלה,
מזיז את פניו לצד אך לפתע ביד אחת היא תפסה את פניו וביד אחת החזירה אותן
אל מול שלה. היה צעד לו לא ציפה. את ידה
השנייה הניחה איימי על חזהו החשוף ועיניה היו מלאות רגש שהוא קיווה להסתיר.
"איימי... מה את עושה?" דרש
לדעת, מתנשם בחוזקה וממצמץ עם עיניו כאות לרגשות העזים שערערו אותו בעומדו מולה.
מבטו נתקע על שפתיה הורודות ושפתיו נפתחו
מעט באופן בלתי רצוני. הוא כל כך חשש להיסחף ולגלות את מה שבעצם כבר ידע.
הוא לא רצה לעשות זאת. היא תשנא אותו ברגע
שתגלה מי הוא, אך העיניים שהסתכלו עליו באותה השנייה אמרו לו להפך.
"איימי.." לחש, מנסה למתן
אותה מפני שהוא כבר ידע מה היא עומדת לעשות. אך היה מאוחר מדי, בשבריר שנייה איימי
קירבה
את שפתיה אל שלו והניחה אותן בעדינות בלתי
נסבלת בין שפתיו. מכיוון שקפא, היא הייתה הראשונה שהחלה להעצים את
הנשיקה עד שנגעה לשונה הלוהטת בשלו וידיה
כמעט שרטו את גבו הערום. הוא אינו הבין כיצד לא נגעלה מכל הדם שלא הצליח
לשטוף, ומדוע עשתה את מה שעשתה, אך במהרה
כבר לא היה לו אכפת. הוא תפס את ראשה בחוזקה והחל לנשק אותה ללא
ריסון עצמי, נותן פורקן לרגשות החבויים בו
מזה זמן מה. ברגע שעצר, איימי משכה אותו בחזרה, הוא היה המום ומעט משותק
כל פעם שלשונה המתקתקה גלשה על שלו. ובנוסף
לכל, הוא היה כמעט ערום מולה, דבר שגרם לרעיונות לא מכובדים לעבור
במוחו והוא פלט אנחה. הוא הבין שהרגשות שלו
כלפיה רק מתגברים, הוא אינו ידע אם אוהב אותה, אך ידע שהיא מושכת אותו
בצורה משונה ואכזרית. הוא סירב להאמין שזו
יכלה הייתה להיות אשתו ואלו החיים שיכל למצוא לידה. לעולם לא חשב משהו
משמעותי כלפי מישהי שאינה סמנת'ה.
לאחר מה שהתרחש היא שיקרה לו שוב. הוא ידע
שהיא זוממת משהו, היא לא הודתה. מאוחר יותר התברר לה שאיימי פוקס
החליטה להקריב את עצמה למען לונדון
ותושביה, דבר שקרע אותו מבפנים וגרם לו לרצות להשמיד את כל מי שידע ולא סיפר לו.
בלילה ההוא היא מצאה אותו במצב לא טוב שוב,
היא נכנסה לחדרו גם לאחר שהזהיר אותה שהוא פצוע ואינו מוכן לקבל מבקרים.
כעת כשישב וחשב על כך, אינו זכר בבירור מה
קרה שם. הוא ידע שהיה מטושטש מרוב צימאונו לדם, ג'ניפר סיימה את כל
הדם שהיה ברשותם – היא הייתה פצועה קשה
ממנו, והוא היה צריך להמתין עד בוקר. אך כמובן, איימי הופיעה בחדרו לבושה
בכלום מלבד חלוק ומתלוננת על סיוט עליו
חלמה. לרוע מזלה דרק לא יכל לשלוט על עצמו כל כך ובשקט ללוות אותה לחדרה.
הוא הצמיד אותה אל הקיר והחל להוריד את
החלוק בו הייתה לבושה, נגע בכל חלקי גופה הערום, נישק אותה על שפתיה
וצווארה, ובסופו של דרק נשך את צווארה והחל
לשתות מדמה. הדבר שהוא זוכר הכי בבירור מכל הסיטואציה היה כאשר
שפתיה לחשו באוזנו "אתה הורג
אותי." שם התפקח.
האם סמנת'ה לא הייתה הנצח שלו? אילו היא
הייתה, איך יתכן שכך הוא מרגיש לבחורה?
מצד אחד זה מרגיש נכון, ומצד אחר זה מרגיש
לא נכון. היא אשתו. הוא נגע בגופה הערום הלילה וחפן את שדיה,
אך היה קשה לו להיזכר בפרטים והוא קילל את
עצמו שהוא בכלל רצה להיזכר בפרטים. הוא תמיד שכנע את עצמו שהוא
מפחד להיות איתה ואז לגלות שזה היה חשק
מיני עצום שלאחר שיבוא על פורקנו ילך ויעלם. הוא אינו רצה לפגוע בה
מפני שכאשר ערפד מוצא את הנצח שלו, לא ניתן
להחליפו אפילו ברגשות זמניים. הוא אינו ידע כיצד אמורים להרגיש
עם האחת שנועדה להם ולא יכל לשייך בבטחה את
התחושה לסמנת'ה, אך הוא שיער שאם יש לו נצח הרי זו אמורה להיות
היא. האישה הזו נשאה את בנו ברחמה לפני
שקרה האסון בו הפילה וחודשים ספורים לאחר מכן נפטרה בעצמה. הוא הבטיח
לה שהיא הנצח, נתן את מילתו. איך יוכל
להיות בטוח האם צדק או לא?
איימי לא התייחסה אליו כלל לאחר המקרה וזמן
קצר לאחר מכן פלטה את הסיבה. "אתה גבר, לא? אתה גם גבר מספיק על
מנת להתחמק ממני בבוקר ולהעמיד פנים שהכול
כמו שהיה." מה היא רצתה שהוא יאמר? מה הוא יכל לומר? היא כנראה
שכחה שהוא אינו אנושי. הוא אינו היה במיטבו
ולעולם לא היה נושך אותה אילו היה.
דרק כיווץ את גבותיו. 'מדוע חשבתי כך?' לחש
לעצמו, הוא טען במוחו שלא היה נושך אותה אילו היה במיטבו, אך האם
היה עושה את כל השאר? הוא לא שמח מהכיוון
אליו רצו מחשבותיו.
"זה שאני נראה בדיוק בן אדם כמוך,
לא אומר שאני כזה מבפנים. אני מת מהלך, מסוכן וקטלני לכל אחד בו זורם דם אנושי
בעורקיו. אני נועדתי להזין מכם, להרוג
אתכם. אבל כן, אני מצטער על מה שקרה אתמול." השיב בקול רם ומיד התחרט.
האם הוא באמת הצטער על כל מה שקרה אתמול?
על הנשיכה אין ספק שכן. אך מה עם השאר? הוא ראה שזה פגע בה.
"לא אתבלבל יותר." לחשה
כתגובה והתרחקה מהיכן שעמד. הוא לא ידע אם לעצור אותה או להישאר במקומו. הוא רצה
לעצור אותה, רצה כל כך. אך נשאר במקומו.
מאוחר יותר התחרט וכעס שהיא הלכה להיפגש עם
ריצ'ארד מקינברג, שללא ספק יותר ממעוניין. היא קראה את מכתבו עם
חיוך והוא קילל כל רגע בו החליט להעביר
לידה את המכתב הארור שמצא בפתח ביתה. היא נעלמה ליום שלם ומכיוון
שדאג יצאה לחפשה. הוא אינו שיער שבמקומה
יפגוש באימלדה דה מורק וזו תנסה לעכב אותו לנצל. בין מלמוליה של
אימלדה עיניו חיפשו אחר איימי ופחד שמא
גבריאל טוויסט הניח עליה את ידיו גבר בתוכו. כמובן שהוא הרגיש זעם
כאשר ראה את ריצ'ארד נוגע ברגליה ומלביש
אותה באמצע הכיכר בנעליים חדשות שרק קנה. זעם זו מילה זעירה מדי
למה שהרגיש באותה העת. הוא היה מופתע, אילו
רק חשק בה, הקנאה העצומה הזאת לא הייתה אמורה להתעורר, הלא כך?
באופן מפתיע הוא שמח לגלות שגם היא מקנאה
לאחר שהעירה בטון לא מרוצה על כך שהוא מסתובב עם אימלדה דה מורק
ומשתף אותה בסודותיה.
"האם את מקנאה?" שאל אותה
והתקרב אליה עד שהרגישה אי נוחות מקרבתו. הוא חייך כאשר הבחין בעיניה שלא רק שהיא
קנאה, היא עמדה להתפוצץ מכך. כתשובה היא
הנחיתה את נעלי העקב החדשות שרכש עבורה ריצ'ארד בשיא כוחה על רגלו.
זה יותר דגדג מאשר כאב.
"את וריצ'ארד ביחד?" הרגיש
צורך לשאול.
"סלח לי אך זה לא עניינך."
"ואם אני רוצה שזה יהיה
ענייני?" הוא עצמו הופתע מן המילים שיצאו מפיו. לכל הרוחות, הוא רוצה אותה
לעצמו.
אך כמובן, גם אז טום הפריע לו לשמוע את
תשובתה.
"מצאת את האבידה, הלורד
דרק-ולה?" צעק בקולי קולות מפתח ביתם.
באותו הלילה דרק החליט לישון שם מטעמי
בטיחות, כך שכנע את עצמו.
הוא הרגיש בה צופה בו בעודו ישן ואינו עמד
להתחמק מכך עוד, הוא רצה לגלות הכל בקשר לרגשותיו כלפיה.
הוא פתח את עיניו והתבונן בעיניים החתוליות
שהתבוננו בו בתדהמה. היא לא חשבה שיתפוס אותה בשעת מעשה.
התירוץ היה מעבר למגוחך.
"סלח לי, הייתי רעבה ובדרכי למטבח
ראיתי ערפד ישן. הסתקרנתי, אנא המשך לישון." הכריזה ונעלמה.
הוא המשיך לשכב על ספת הסלון אך יכל לשמוע
את קצב ליבה המואץ מהמטבח. ליבה פעם בחוזקה עד שלפתע חזר למצבו
הרגיל. הוא לא אהב זאת, אז הוא החליט לקום
ולגשת אליה שוב. הוא מצא אותה עומדת על קצות אצבעותיה ומנסה להוריד
חבית דבש מהמגירה העליונה. זה היה משעשע
מפני שהיא עשתה קולות מאמץ שעושים בדרך כלל בשירותים.
הוא התגנב מאחוריה וניצמד אל גבה, מושיט את
ידו קדימה ומוריד את הדבש ללא מאמץ מיותר. ליבה החל להלום בפראות.
"הבהלת אותי!" התלוננה ושמה
את ידה על ליבה. הוא הרים את גבותיו, לא מסיבה זו הוא רצה לשמוע את ליבה פועם.
הוא הניח את החבית על השולחן מימינו וכלא
את גופה בינו לבין הארון. "תודה." לחשה, מסתובבת ופוגשת בפניו. הוא ידע
שהוא התקרב יותר מדי, הוא רצה להתקרב יותר
מדי והתכוון להישאר כך עד שיהיה בטוח האם ליבה אכן הלם מפחד
כפי שטענה, או שהסיבה לכך אחרת לחלוטין.
הוא תפס את מבטה החודר והתרכז בו, נשימותיה הפכו לכבדות.
"דרק?" קולה לחש בבלבול.
למרבה שביעות רצונו, לא רק שליבה לא נרגע, הוא אף החל להלום חזק יותר, מהר יותר.
הוא התרכז בלהתבונן על שפתיה. קצב ליבה
נהפך לרם ומהיר אף יותר. היא הניחה את ידיה על חזהו וניסתה להדוף אותו
לאחור. אך כמובן, גם את הרגע הזה קטע קולו
של טום.
"דרק!" הוא צעק לכיוונו,
"אם אתה רעב, אתה מוזמן לעשות טיול לילי ולחטוף משהו או יותר נכון מישהו
לשתות. אם
היית אומר זאת קודם לכן, היינו מארגנים לך
חלקי גופות בצד למקרה שכזה. אל תיזון מאיימי, היא תתעלף."
זה כבר לא שעשע את דרק במיוחד. נדמה היה
שטום צץ בזמנים הכי פחות רצויים וכשהוא רצוי הוא לעולם לא נמצא.
"טום!" תקף דרק בטון מאיים
"יש לך מזל שאיני ניזון מילדים קטנים, אך אני בהחלט חושש שאתחיל!"
ביום למחר הם קיבלו את מכתבו הארור של
גבריאל המזמין אותם להיפגש. דרק הרגיש רגש מסוים שקיווה שלא
ירגיש יותר לעולם. הוא הרגיש שעלול לאבד את
איימי, לאבד אחת ולתמיד. הוא ידע שיש אפשרות שלא ייצא חי מן הפגישה
עם גבריאל, אך לא היה מוכן להודות בכך.
לטוב או לרע, הוא התכוון לאבטח את איימי בצורה הטובה ביותר. באותו רגע
הוא גילה שגם אם ילך מן העולם הזה, היה
חשוב לו שתחייה. מאוחר יותר גילה שאיימי יצאה אחריו וראתה כיצד אימלדה
מתנפלת עליו בנשיקה רטובה בטענה שזהו דם
מהפציעה שגרמה לעצמה וחשבה על לכבד אותו בכך. הוא אינו רצה
אפילו להתעכב על כך מכיוון שזה היה חסר
חשיבות מבחינתו. הוא אינו הרגיש דבר, ולו רגש הקלוש ביותר. אפס. למען
האמת הוא אפילו הופתע כאשר במהלך הנשיקה
שהדביקה לו נזכר בפנייה של איימי והרחיק אותה ממנו. בעבר הפנים
שהיו עולות היו של סמנת'ה, וגם אם כך לעולם
לא היה מפסיק נשיקה כזו,למה לו? מדם הוא ניזון וסמנת'ה אינה הייתה
בין החיים עוד, זה לא שהוא הרגיש שהוא בוגד
בה עם אימלדה מכיוון שליבו היה ריק איתה. אך לא עם איימי פוקס, איתה
הוא תמיד חשב שהוא בוגד בסמנת'ה.
"אל תעשי זאת שוב." סינן
והתבונן על פניה המאוכזבות.
היום הזה לא הפסיק להפתיע אותו, הוא הבין
שכעת כשהוא עם איימי, הוא אינו מרגיש שהוא בוגד בסמנת'ה יותר. הוא
הפך להיות שלם עם מעשיו וחופשי. הוא עדיין
אינו היה בטוח אם אהב את איימי פוקס אך היה נחוש בדעתו לברר.
הוא אינו יכל להשאיר את איימי בחשכה לכן
פלט בפני וולדר על כך שאם ערפד מוצא את הנצח שלו, הוא לא יוכל
להתאהב יותר לעולם. הוא ענה בכנות כאשר
וולדר שאל אותו האם סמנת'ה היא הנצח שלו. הוא לא ידע.
כמובן שהכול החמיר ברגע הגורלי בו דרק גילה
שאיימי החליטה להקריב את עצמה למען לונדון ולשמש קורבן להפעלה
מחודשת של כוחותיה של הספרייה. הוא זעם כל
כך שחשב שישבור כל מה שיראה מול עיניו. הוא אסף את עצמו ודחף
את כעסו אל מקום ממנו יוכל לשלוף אותו
מאוחר יותר ולרוצץ סלעים. הוא כעס על כך שלא סיפרה לו וכמעט תלה
אותה באוויר. הרגשה משונה השתלטה עליו,
הרגשה שאשתו לא משתפת אותו בסודותיה. הוא החל לפנטז כיצד היו
יכולים להיות חייהם המשותפים. האם היה
מתאהב בה בסופו של דבר? אם היה אנושי, כמעט היה בטוח שכן. אך אילו
סמנת'ה עודה הייתה בחיים, לא היה כה בטוח.
לדאבונו הוא גילה שאיימי נכחה בזמן שאימלדה
נמרחה עליו שוב. הוא ידע שהרגישה קנאה. "זה היה כלום עבורי." הבטיח
לה, וכאשר הבהירה לו שהוא אינו צריך לספק
לה הסברים הוא הוסיף. "אני עלול למות היום." והפגיש את מצחו עם מצחה,
במקום בו התרחשה הנגיעה הוא הרגיש זרם נעים
שלא רצה שיפסיק לעולם. אך כמובן, הופיע טום.
"או, בבקשה אל תתנו לי להפריע לכם."
מאוחר מדי.
לדאבונו איימי סחבה אותו להפציר באימלדה לא
להרוג את סוסו של ריצ'ארד, אך הוא לא התכוון לתת לה לברוח הפעם.
דקות ספורות לפני חצות ויציאת האחים מן
הבית אל כיוונו של גבריאל טוויסט, דרק ביקש מאחותו לשלוח אותו ואת איימי
לקומה העליונה בטענה שעליו להראות לה את
המנעולים של החדר השמור, דבר לא הכרחי לחלוטין ואף מיותר. מנעולים
יש לנעול, פשוט כמו שזה נשמע. אך הוא היה
חייב למצוא דרך לדבר איתה ביחידות טרם עזיבתו ואם היה מבקש ממנה לגשת
איתו לצד, פחד שעקב זעמה על הנשיקה בינו
לבין אימלדה, תסרב. הוא קנה לעצמו עוד דקות אחדות איתה אך רגע הפרידה
הגיע והוא היה חייב לעשות את מה שתכנן.
"אני מניחה ש... אראה אתכם
כשתחזרו." חייכה חיוך מזויף.
"ואם לא אחזור?"
"אני מעדיפה לחשוב שתחזרו, לא רוצה
לחשוב על דבר אחר." היא התמידה בלשון רבים כשכל מה שהוא רצה הוא לדבר
איתה יחיד על יחיד, ללא דאגות מצידה לאף
אחד אחר חוץ מכלפיו.
"מדוע את מדברת ברבים? אני מדבר
עליי."
"ומדוע אתה אומר משפטים כאלה?
כשמדברים על מוות, הוא מגיע מהר יותר."
"מפני ש.." לחש, מתקרב אליה,
רוצה להריח את ריח גופה בפעם האחרונה "אשנא את עצמי אם אמות ולא אדע כיצד את
מרגישה כלפיי." התוודה בפניה ועצם את
עיניו, מתענג על המעבר החד בפעימות ליבה המואצות. היא אהבה את מה ששמעה.
לפחות כך חשב עד שפתחה את פיה והחלה
להתלונן. "כיצד אתה מעז?" רטנה ברוגז, מדברת כה מהר שהיה קשה לו להבין
מה היא רוצה לומר. הוא כעס כששמע את שמו של
ריצ'ארד בשיחה, הוא לא היה אמור להיות כאן. אך הוא כעס אף יותר כאשר
אמרה "תאמר זאת, תאמר שאתה עדיין
מאוהב עד כלות נשמתך בסמנת'ה ולכן אינך יכול לענות על שאלתי."
הוא הרגיש כיצד בור נפער בבטנו. כיצד
סמנת'ה הגיע לכאן? לא, הוא לא רצה לערב אותה, לא רצה להתבלבל שוב. הוא עדיין
לא קבר אותה, עדיין לא מצא היכן גופתה
נמצאת. "איימי, אל תעשי את זה לקשה עבורי." התחנן.
אך היא המשיכה להתלונן. על אימלדה, סמנת'ה
שוב, שואלת כיצד הוא מעז לשאול אותה מה היא מרגישה כלפיו ביום כה גורלי.
היא ביקשה את האמת המרה, לדבריה. הויכוח
החמיר והוא תפס בידיה והצמיד אותה בכעס אל הדלת הירוקה שמאחוריו.
היא אמרה לו דברים נוראיים על כביכול
רשימות של בחורות שהוא מנהל, שוב הנשיקה "הלוהטת" לטענתה עם אימלדה.
"מתנשק בלהט?" לחש עם חיוך,
"הרבה מאוד זמן לא התנשקתי בלהט, איימי. רוצה שאראה לך מה זה להט?" הוא
לא
ציפה אפילו לקבל תשובה, לא חיפש תשובה. הוא
רצה להוכיח.
הוא דחף את שפתיו בין שפתיה והחליק את
לשונו פנימה בתנועות שגרמו לכל גופה לרטוט מעונג ולברכיה להתקפל.
הוא הרגיש זרם פרפרים המתהפכים בבטנו וליבו
כאילו התעורר לחיים. הוא נישק אותה כאילו זו תהיה הפעם האחרונה,
וזו בהחלט יכלה להיות. הוא משך מעט בשיערה
לאחור והעמיק את הנשיקה עוד יותר, הוא עצמו לא ידע שיכל להעמיק
נשיקה עד כדי כך. הוא הודה בינו לבין עצמו
שמעולם לא הייתה לו נשיקה כל כך חמה ומלאת תשוקה. ידיו טיילו על
גופה והוא רצה את כל כולה לעצמו. שאיש
מלבדו לא יגע בה לעולם, ורק מחשבה על ידיו של ריצ'ארד מסביב למותניה
גרמה לראשו לרטוט מכעס וקנאה. הוא הבחין
שרגליה כושלות והחזיק אותה על מנת שלא תיפול, אינו מוכן להפסיק
לנשקה ולטעום את המתיקות שבלשונה. הוא חשב
שליבו יתפוצץ ומרוב הפעימות שהרגיש בעצמו, כבר לא יכל להתרכז
בלשמוע את הפעימות שלה, תהה האם ליבם פעם
בקצב אחיד. שום נשיקה שהם חוו בעבר לא התקרבה לנשיקה הזו,
הנשיקה הראשונה שהוא היה בטוח לחלוטין שהוא
רוצה. היא שאבה את לשונו פנימה והתענגה על שפתיו המלאות בעוד
ליבו מנטר מכל מגע שלשונותיהם יצרו. הוא
הרגיש בטמפרטורות גופה העולות והרגיש שהיא רוצה אותו וחושקת בו
בעודם מתנשקים. אך הוא לעולם לא יעשה לה
זאת, לא עד שיהיה בטוח במאה ועשר אחוזים שלהשפעה שלה עליו
אין כל קשר לתשוקה ושהרגשות לא יכתבו לאחר
שהתשוקה הזו תמומש. הוא לא יכל שלא לתהות שאולי זה בסדר
מבחינתו לעשות זאת, היא אשתו וערב הכלולות
שלהם היה אמור היה להתקיים זמן רב לפני כן. אך הוא ידע שהוא רק
מנסה לשכנע את עצמו וקירב אותה אליו. הוא
חשב שלעולם לא יעזוב אותה אך לפתע שמע "אני אוהבת אותך," בורח
משפתיה בלחישה כמעט בלתי מורגשת וגופו
התאבן. הוא עצר את הנשיקה והתרחק. הוא ידע שיש לה רגשות כלפיו,
אך איש אינו הבטיח לו שזו כבר אהבה.
"לא ידעת?" שאלה מופתעת.
"לא רציתי לחשוב על כך. לא לבנות
ציפיות וגם לא להתאכזב."
"אבל חשדת. אז מדוע אתה מופתע?"
היא שאלה עם עיניה החתוליות והתמימות, בוהה
בו בהפתעה. בוהה בו במבט שאמר לו שהיא ידעה זאת כבר מזמן.
בטנו לא הפסיקה לייצר פרפרים והוא היה יכול
להישבע שרגליו רועדות. המילים הללו גרמו לו לרצות לחטוף אותה
לאי בודד ולא לחזור משם לעולם. לקחת אותה
רחוק ולהימנע מללכת לפגישה עם גבריאל, לפחות הלילה.
"מפני שלא חשבתי שארגיש כך כאשר
תאמרי זאת." השיב, "לא חשבתי שארגיש.. כך."
כמובן שהיא הבינה את דבריו הפוך, אך הוא
תפס אותה והצמיד אותה אליו. "לא הרגשתי כך כל כך הרבה זמן. אני
מתחיל לחשוב שהיא לא... הנצח שלי. מבינה?
איני אמור להרגיש את מה שאני מרגיש איתך כרגע." הוא היה כנה
לחלוטין כאשר אמר זאת. הוא לא רצה לעזוב.
יש לו סיכוי למצוא שוב אהבה. הוא חיבק אותה בפעם האחרונה ופתח
את המנעולים, אך לא עזב לפני שסיפר לה
שבכוונתו להתוודות כלפיה על דבר מה כשיחזור. הדבר הראשון שהתכוון
לעשות לאחר חזרתו הוא לספר לה על זהותו
האמיתית, כיצד הוא נקלע לסיטואציה המסובכת הזו ומדוע שיקר לה כל
כך הרבה. הוא התכוון לתת לה לבכות, להתפרק,
ליבב, אך בו זמנית אינו התכוון לעזוב עד שיגרום לה לסלוח. היא
הביטה עליו במתח שגבר עם השניות והוא ידע
שהיא עומדת לשאול, אך הפעם לשם שינוי למזלו – הופיע טום.
"איימי פוקס ודרק מקוויל מתבקשים
לחדול מפעילותם הסודית והחשודה שמאחורי הדלת ובהקדם האפשרי להתרכז
בסלון שבקומה התחתונה אם חייהם חשובים להם,
ואם לא כך הדבר, אז לפחות אם חיי הקרובים להם חשובים להם, ואם
גם זה אינו המקרה, אז לפחות אם חיי איש
צעיר כמוני שטרם הספיק ללגום ממשקה הנקרא חיים, חשובים להם."
הכריז טום וירק אש כמעט לכל כיוון אפשרי.
או, טום. חשב דרק. הוא לא רצה להודות בכך,
אך הוא נקשר לבחור הצעיר.
דרק לעולם לא יחל לנחש שכך יסתיימו אירועי
הערב. הוא חשב שאולי ימות, אך זו האופציה היחידה עליה לא חשב.
"אם תעזוב, לעולם לא תקבל את סמנת'ה."
הכריז גבריאל "אתה יודע זאת, נכון? גם אם אמות לעולם לא אומר לך
היכן אני מחזיק אותה. היא מתחילה להירקב,
דרק היקר."
עד לאותו הרגע ידע בערך כיצד ימשיך מסלול
חייו לנוע ולאיזה כיוון. כמובן שהמוות שלו היה תמיד אופציה
מספר אחת, אך הוא לעולם לא שיער שסמנת'ה
תמצא בידיו של גבריאל, ועוד זמן כה רב. מה הוא עשה איתה עכשיו?!
ליבו נקרע לשתיים. הוא היה חייב לקבור
אותה, אך האם בגלל ההחלטה הזאת יצטרך גם לקבור את איימי פוקס?
הוא אינו היה מוכן לסבול את המחשבה על כך,
אך ידע שאין לו לאן ללכת ומי להזהיר מהתקפת רוחות. גבריאל לא
באמת ביקש ממנו לבחור, איימי כבר הייתה
בידיו וגופתה של סמנת'ה הייתה בידיו עוד מההתחלה. כעת עליו להשיב
לאחת מהן את שלוות הנפש ואת השנייה לנסות
להחזיר לחיקו. הוא ידע שיקבל איימי אחרת, שונה. איימי שעברה
דרך סדנת טיפוליו של גבריאל.
דרק התרומם על רגליו והביט למעלה. שעת הדמדומים
הגיעה והזריחה קרובה. הוא נשאר בחוץ במשך כל הלילה
וערער על דברים שאין ביכולתו לשנות. כעת עליו
להתרכז לבצע את מבוקשו של גבריאל ולהשיב אליו את שתי
התעלומות הגדולות ביותר מחייו, שרק אחת מהן עודה
בחיים.
הוא תחב את רגליו אל תוך מגפיי ברזל שחורות אותן
לא נעל מזה זמן רב, הידק את שריונו אל גופו והסתיר אותו
בעזרת גלימה שחורה שהגיעה עד הרצפה. השריון הכבד
גרם לו להראות מנופח יותר וכבד הרבה יותר ממשקלו
האמיתי, כך שכל צעד שעשה עם מגפי הברזל הכבדות
הללו נשמע למרחקים ארוכים ברחבי רחובותיה של לונדון.
הוא פיזר את שיערו השחור והארוך לחופשי, לבש על
ראשו כובע שחור בעל כנפיים רחבות, ועטה על פניו מסכת
ברזל ממנה מעטים יכלו שלא לשקשק. הוא כחכח בגרונו
והרים מן הרצפה את הפגיון החד אשר הניח קודם לכן
ליד רגלו הימנית וכעת החביאו בתוך
גלימתו הארוכה. הוא לקח נשימה כבדה אל ריאות בהן לגופו המת כבר אין
צורך ופנה אל כיוון רחובותיה העמוסים ביותר של
לונדון בשעות הבוקר הקרבות.
"בדיוק כפי שרצית, גבריאל."
קרא אל הרקיע "איש המסכה חזר." הוסיף בקול רם ובהה בירח ההולך ונעלם
מראייתו
עקב קרני האור הראשונות שבצבצו מן האופק.
או, לונדון תתעורר היום הרבה יותר מהר מאשר ציפתה,
חשב.
זהו, תודה לאל - עלה! ניסיתי לעלות את הפרקים מאתמול אבל כל פעם נתקלתי ב"ERROR 500" או מה שזה לא יהיה.
מקווה שנהניתם, מבקשת שתשאירו תגובות ותאמרו לי כיצד פרק 50 עם כל שלושת החלקים שלו היה. באמת אשמח.
אתם חושבים שאני צריכה לפתוח לכל אחד מהקודמים אפשרות להגיב? חשבתי לעצמי שאול זה יהיה עדיף שכל התגובות
יבואו לכאן ככה לא אפספס שום דבר. אז מה חשבתם על וואיט וסמנת'ה, וכמובן על נקודת מבטו של דרק? אשמח לשמוע!
3> 3> 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
" נ.ב : אני ערפד " - סיפור בהמשכים