מה אתם הייתם עושים אם ברגע אחד אומרים לכם שהחוקים משתנים?

אני יכולה להגיד לכם מה אני עשיתי - הבלגתי, הסכמתי. התנהגתי כמו "פודלית", אפשר לומר. כשרות סיפרה לי שאבא נפטר הלב שלי נשבר לרסיסים, בחיי. לא ידעתי שלב יכול לכאוב כל-כך, באותה הצורה. אני מנסה להבין איך אדם שפל כמוה יכול להמציא כזה שקר, ולחייך מאוזן לאוזן בגאוותנות, כאילו שאין מחר ואלוהים לא בורר את הטובים לגן עדן.

ותומאס, מה אני אמורה לעשות איתו?

זאת בכלל לא הייתה הכוונה שלי. כשאני, אריאלה ואור הגענו ללונדון, החזקתי את עצמי שלא ליפול כשהוא פתח את הדלת. הוא נראה שונה, לא כמו הבנים בישראל שמתלבשים כמוהו, בכל מקרה.

אולי הייתי צריכה לדעת את האמת כדי להתקרב אליו ולהכיר את האני האמיתי שלו, ואתם יודעים מה? אני שמחה שעשיתי את זה.

תומאס הוא כל-כך מקסים. הוא מתוק ומתחשב, תמיד מוכן להקשיב לגחמות והתירוצים שלי. אבל בכל זאת, משהו מפריד בינינו. המרחק בין העולמות שלנו, המרחק בין הדתות - אני לא יודעת אם אוכל להיות עם שונה ממני, עם נוצרי. זה קשה מדי.

אני מקווה שהוא לא נפגע יותר מדי, כי זאת לא הייתה הכוונה שלי. הנשיקה הזאת שהייתה לנו הייתה תוצאה של מצב הרוח שלי, אני חושבת. למרות שאני לא יכולה להכחיש שלא נהניתי באותו הרגע. זה היה רגע מלבב.

אני לא מגלה רגשות לרוב, והאחד שהצליח לתפוס לי את הלב באמת הוא... לא משנה, אני לא אחשוף את זה כאן. לא עכשיו, לפחות.

כשאני חושבת על זה, זה יותר מסובך ממרחק או דת שונה. אם אני אמשיך לאהוב את אותו בנאדם, שגורם לי לשנוא אותו באותו הזמן,  זה יחשב לבגידה, ותו לא.

עכשיו אני חייבת להפסיק לחשוב על אחרים, ולהתחיל לחשוב קצת על עצמי. בקרוב אני אלך להירשם לבית הספר שבקהילה, כדי להשלים את הבגרויות. אני באמת מקווה שהמצב עם תומאס ישתפר.

בתמונה: כשהייתי כמעט בת שש-עשרה. כמו שאתם רואים, אני לא כל-כך עצובה -  לפני שרות סיפרה לי שאבא לא שרד.