?How many sorrows do you try to hide

  I'll show you something good

 I'll show you something good

When you open your mind

You'll discover the sign

That theres something

...Youre longing to find

The miracle of love

Will take away your pain

 When the miracle of love

Comes your way again

היום קרן טסה לארה"ב, סוף כל סוף. אני מקווה שמכל זה יצא רק טוב.

עוד לא הספקתי להירגע מהעובדה שרז שכר את הבית שלידנו. מה אני אמורה לעשות עכשיו? הפיתוי גדול מדי.

בנוגע לתומאס, אני מרגישה חרטה אינסופית. ברגע שרציתי לספר לו את האמת אודות רז, אריאלה יצאה ברגע הכי פחות צפוי ונכון. הייתי חייבת לנצל את ההזדמנות ולברוח משם.

אולי עשיתי טעות בכך שרציתי לספר לתומאס שיש לי רגשות כלפי רז. הוא לבטח היה נפגע ומתרחק ממני - וזה הדבר האחרון שאני רוצה.

אהבה במקום אחר - ליאת ותומאס

אתמול היה הערב ההזוי ביותר. לקרן יש אובססיה מטורפת לשוקולד, מה שגורם לי לצחוק במרבית הפעמים, ולצעוק עליה (כי זה משמין כמובן).

אבל למה להאשים את השוקולד? הוא בעצם הציל את כל המצב אתמול: אם היא לא הייתה מחליטה לגשת למקרר, היא בטוח הייתה צופה בקטע בו מראיינים את שון על הסרט החדש שלו, ואז - ביי ביי ארה"ב.

אני לא מבינה את הטיפשות שלו. באמת. מהמעט שהצלחתי לשמוע ולהבין, הוא סיפר למראיינת שהוא יוצא עם איזבל אחת (לא נתקלתי בשם הזה, חוץ מאיזה טלנובלה שראיתי פעם בערוץ ויוה הישראלי).

אח"כ, היה עוד יותר הזוי לפגוש את תומאס על מדרגות הבית. מצד אחד, שמחתי לראות אותו, אבל מצד שני, ידעתי שהוא ינסה לגרור אותנו לשיחה הזאת, על הנשיקה.

הוא לא האמין לי, ואז - ברגע שהוא התקרב אליי לנשיקה נוספת, כדי לראות אם אני באמת מרגישה אליו משהו - נשברתי.

לא יודעת למה, כמה ואיך. הנשיקה הנוספת הזאת לא הייתה בתכנון או במחשבות שלי.

אני הרי יודעת שהבחור האמיתי שאני אוהבת הוא רז.

כן, רז. ושאלוהים יסלח לי, כי הוא וכולם יודעים שהוא היה החבר של אחותי זה מכבר. כשהוא פגע בה, הרגשתי שגם אני נפגעת, שהוא היה מנשק אותה מולנו, הייתי מקנאה בקרן - אבל לימדתי את עצמי, לימדתי שאסור לי לשנוא אותה, כי היא לא אשמה שהתאהבתי בטיפש הזה.

אולי מה שאני באמת מנסה לעשות הוא למצוא נחמה בזרועותיו של תומאס. לחוות אהבה כזאת, כמו שהייתה להם, וכמו שקרן חווה עכשיו - עם שון.

אני מקווה שהעניינים יסתדרו לגבינו, ושאני אלמד לשחק עם הרגשות שלי בעצמי, ולהבין אותם (לשם שינוי).

מה אתם הייתם עושים אם ברגע אחד אומרים לכם שהחוקים משתנים?

אני יכולה להגיד לכם מה אני עשיתי - הבלגתי, הסכמתי. התנהגתי כמו "פודלית", אפשר לומר. כשרות סיפרה לי שאבא נפטר הלב שלי נשבר לרסיסים, בחיי. לא ידעתי שלב יכול לכאוב כל-כך, באותה הצורה. אני מנסה להבין איך אדם שפל כמוה יכול להמציא כזה שקר, ולחייך מאוזן לאוזן בגאוותנות, כאילו שאין מחר ואלוהים לא בורר את הטובים לגן עדן.

ותומאס, מה אני אמורה לעשות איתו?

זאת בכלל לא הייתה הכוונה שלי. כשאני, אריאלה ואור הגענו ללונדון, החזקתי את עצמי שלא ליפול כשהוא פתח את הדלת. הוא נראה שונה, לא כמו הבנים בישראל שמתלבשים כמוהו, בכל מקרה.

אולי הייתי צריכה לדעת את האמת כדי להתקרב אליו ולהכיר את האני האמיתי שלו, ואתם יודעים מה? אני שמחה שעשיתי את זה.

תומאס הוא כל-כך מקסים. הוא מתוק ומתחשב, תמיד מוכן להקשיב לגחמות והתירוצים שלי. אבל בכל זאת, משהו מפריד בינינו. המרחק בין העולמות שלנו, המרחק בין הדתות - אני לא יודעת אם אוכל להיות עם שונה ממני, עם נוצרי. זה קשה מדי.

אני מקווה שהוא לא נפגע יותר מדי, כי זאת לא הייתה הכוונה שלי. הנשיקה הזאת שהייתה לנו הייתה תוצאה של מצב הרוח שלי, אני חושבת. למרות שאני לא יכולה להכחיש שלא נהניתי באותו הרגע. זה היה רגע מלבב.

אני לא מגלה רגשות לרוב, והאחד שהצליח לתפוס לי את הלב באמת הוא... לא משנה, אני לא אחשוף את זה כאן. לא עכשיו, לפחות.

כשאני חושבת על זה, זה יותר מסובך ממרחק או דת שונה. אם אני אמשיך לאהוב את אותו בנאדם, שגורם לי לשנוא אותו באותו הזמן,  זה יחשב לבגידה, ותו לא.

עכשיו אני חייבת להפסיק לחשוב על אחרים, ולהתחיל לחשוב קצת על עצמי. בקרוב אני אלך להירשם לבית הספר שבקהילה, כדי להשלים את הבגרויות. אני באמת מקווה שהמצב עם תומאס ישתפר.

בתמונה: כשהייתי כמעט בת שש-עשרה. כמו שאתם רואים, אני לא כל-כך עצובה -  לפני שרות סיפרה לי שאבא לא שרד.