אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שאכלתי סלק

שלום לכן,

לאחר חודש וחצי בו לא כתבתי הגיע הזמן לעכדון קצרצר מבית היוצר של כרליאל.

אז איך בצבא?  בסדר. אמנם קשה לי להודות שלעיתים קרובות מדי אני מוצא את עצמי מתגעגע אפילו לשיעורי החברה בתיכון ולדיונים הפוליטיים המלומדים שנערכו בהם.  כן כן, אפילו לאותה פעם בה מורן השעירה צעקה ש"אסור לנו להחזיר את הגולן לסוריה, כי המצרים יראו את זה וירצו את סיני בחזרה!" קצת מתיש, קצת מעייף, קצת אני נרדם בכל מיני מקומות, אבל בסך הכל בסדר.

אפילו די נחמד.

חשבתי לכתוב כאן סיפורי צבא, אבל החלטתי כי הדבר בעייתי מעט, ולכן אסתפק בסיפורים מהמטבח הצבאי:

בכלל לא הייתי אמור להיות במטבח, אבל אלון הזה ביקש כל כך יפה, שהסכמתי להחליף איתו. כשהגעתי למטבח שוטטתי בו מספר דקות מבלי שמישהו התייחס אלי, עד שמצאתי את משרדו של מי שהציג את את עצמו כמנהל מערכת ההזנה בבסיס. לקח לי זמן להבין שהוא מנהל המטבח.

בתקופה בה כל ספר הוא מעצב שיער, וכל זונה היא נערת ליווי, היה זה צפוי שמנהל המטבח יהיה מנהל מערכת הזנה.

מנהל ההזנה שלח אותי לעזור לקובי לשטוף בחוץ.  "אבל מי זה קובי?" שאלתי." "פשוט תצא החוצה ותצעק 'קובי!'".

מצוייד בהדרכה המפורטת הזאת, יצאתי החוצה שם עצרתי וצעקתי "קובי!".  מסתבר שלא הייתי צריך לצעוק כי היה שם רק אדם אחד. קובי.

קובי, גוץ חביב חמוש בכובע טבחים ומגב, הסביר לי איך לגרוף מים כמו שצריך. "הכי חשוב", פתח קובי, "זה לדעת איך לגרוף מים".  לא חשבתי אחרת.

התחלתי לגרוף מים עם המגב. לא הבנתי לאן אני צריך לגרוף אותם, אז סתם העפתי אותם מצד לצד.  קובי התחלחל. "לא ככה! בוא, אח שלי גבר, אני אראה לך איך לגרוף".  קובי לקח את המגב והראה לי איך לגרוף נכון. חבל שהוא גרף את על המים שנשארו, וכך נותרתי מחוסר עבודה. מסתבר, שאין דבר גרוע יותר מלהישאר מחוסר עבודה במטבח, כי תוך שניות יבוא מישהו ויטיל עליך משימה בזויה כלשהי.

לאחר שסיים לגרוף ("כמו שצריך!"), סיפח אותי קובי לעובדי המטבח, בראשות עמרי (עמרי במילעל). עמרי, שתחביבו העיקרי הוא ליטול את צינור הכיבוי ולהשפריץ איתו על עוברים ושבים, הוא אחד האנשים העצלים שפגשתי מעודי, והדבר הכי קרוב לעבודת מטבח שעשה מימיו זה לאכול חומוס.

בזמן שהותי עם עובדי המטבח למדתי להכיר את כולם- החל מעמרי שאלרגי לבמבה ("הריח עושה לי בחילה"), את בני, שלא סובל שקוראים לו בני ("רק בנימין"), ואת סרגיי, שעושה רושם של נרקומן בקריז.

בסוף הארוחה פנו השלושה לשטוף את הרצפה בעזרת מכונת השטיפה המשוכללת שלהם- משהו דומה למטאטא כביש, רק קטן יותר.

מאחר ועמרי בחור טוב, הוא הסכים לתת גם לאחד החברים שלו" נהג בוס רחב מידות שדומה להפליא לאבי ביטר, להרביץ סיבוב על המכונה. כנראה שזו היתה נסיעה ראשונה, כי הנהג איבד שליטה, התנגש עם המכונה בקיר גבס ושבר אותו. עמרי טען שכבר שנה הוא לא צחק ככה. הנהג היה בשוק. אך אל דאגה, עמרי הוא בחור בעל תושייה, ולכן מצא פתרון מקורי- להדביק את הקיר עם סלוטייפ. "אף אחד לא ישים לב", אמר עמרי, והשאר הנהנו בהסכמה.

לאחר שסיימנו לשטוף את הסכו"ם (עם צינור הכיבוי, כמובן), שיחרר אותי עמרי ב"ביי אח שלי גבר", וכך סיימתי את ביקרוי הראשון במטבח ההפתעות.

עד כאן סיפורי צבא. קרוב לוודאי שלא תקבלו יותר מזה, אז אל תבקשו.

ועכשיו עומדים להגיע לכאן חברים של הוריי, בחברת בתם בת ה-17, שהיא, ללא ספק, היצור הכי מעצבן שנברא מעולם. מדובר בנערה דכאונית, שנוהגת להסתובב בחדרי זרים ולחטט בדברים לא לה. בפעם הקודמת שתפסתי אותה מחטטת בחדרי, שאלתי אותה בזעם כבוש "סליחה, אפשר לעזור לך במשהו?...".  היא העיפה בי מבט חטוף וענתה "לא, אל תפריע לעצמך".

באותו רגע הבנתי שאני מסוגל להכות מישהו עם לום.

מלבד החיטוט האובססיבי, היא גם פסיכולוגית חובבת- כלומר, לומדת שלושה חודשים במגמת פסיכולוגיה בבה"ס. לכן היא החליטה לערוך לי מבחן פסיכולוגי קצר, שאותו הסכמתי לערוך, רק לאחר לחצים מאסיביים מצד קרובי משפחה:

"איזו חיה אתה הכי אוהב?"

"אנערף... נגיד כלב"

"לא נגיד! מה אתה הכי אוהב?"

"בסדר, לא נגיד. כלב, בלי נגיד. רק כלב".  

חשבתי שכאן הסתים השאלון, אך שמחתי היתה מוקדמת:

"כלב גדול או קטן?"

"איזו מין שאלה זאת?... שיהיה קטן"

"קטן שנובח, או קטן פרוותי?"

האמת היא, שלא מצאתי סתירה בין פרווה לנבחנות, אבל לא רציתי להערים קשיים-

"פרוותי. קטן פרוותי".

"אוקי. עכשיו, איזה צבע אתה הכי אוהב? לא, בעצם אל תגיד לי. אתה נראה לי טיפוס של שחור או ירוק, נכון?"

"לא, דווקא כחול"

"ידעתי. כחול בהיר, או כחול כהה?"

"כהה"

"כחול כהה קרוב לשחור, או כחול כהה קרוב לכחול?"

"כחול קרוב לכחול, לעזאזל! כחול, בסדר?! כחול, כחול! רק כחול! מצדי שגם הכלב יהיה כחול"

"טוב"

"מה טוב? מה עם הניתוח הפסיכולוגי שלך?"

"אין לי כוח לזה עכשיו. אולי בפעם אחרת. אני לא יכולה ככה, כשלוחצים עלי...".

קיבינימט.

ועכשיו אני נאלץ לבלות איתה שוב.

יהיה שמח.

עד כאן להפעם,

אסיים במשפט חכם שאמר לי המפקד שלי- אל תלחצו, תאכלו ארוחות, תשמרו על שפיות. ביי,

כרליאל

נ.ב: שימו לב לכישורים הנבואיים שלי. בפוסט הזה טענתי שישראל תשחק במונדיאל בבית אחד עם ברזיל, קרואטיה ויפן.  ומה יצא בהגרלה?...

רק חבל שאנחנו לא אוסטרלים

פינת הרוקחת!

בפוסטים הקודמים התלוננו קוראים (בעצם, נדמה לי שרק קורא אחד) על היעדר פינת הרוקחת. אי לכך, החלטתי להחזיר הפעם את הפינה הנשכחת, כזכר לימים טובים יותר.  אז קבלו את קטרין אני נשואה לקשיש זיטה-ג'ונס, ותהיו בשקט: