"יש לי חדשות טובות וחדשות רעות", אמר הרופא כשחיוך קל על דל שפתיו. "החדשות הטובות הן שיש לך מחלת הנשיקה. החדשות הרעות הן שיש לך מחלת הנשיקה".
שלושה ימים חלפו מאז וטרם הצלחתי לפענח את הבדיחה השנונה של הרופא.
כן גברותיי ורבותיי, אני חולה במחלת הנשיקה. כך נקבע לפחות על-פי בדיקות הדם והשתן שעשו לי בבית החולים (ותאמינו לי שאת חוויית ההשתנה בכוס בתוך השירותים המזוויעים של ביה"ח אני אזכור עוד שנים רבות, ולא לחיוב).
את משך הזמן שבין לקיחת הדם להמתנה לתוצאות הבדיקות העברתי על גבי אחת המיטות בחדר המיון של ביה"ח, מחובר לאינפוזיה, כשמסביבי כנופיית קשישים חולניים.
ניצלתי את הזמן על מנת להכיר את שכניי החדשים לחדר המיון: משמאלי רבץ בחור חביב, נטול מכנסיים, שהיה עסוק רוב הזמן בלהיחנק מהקיא של עצמו. הוא שכב על מיטה מס' 4, ועל כן זכה מצדי מיד בשם "הנפלד". החלטתי שחשוב לזכור את המספר הזה, כדי שאם חס וחלילה אגיע שוב למעמד חדר המיון, אשתדל להימנע מהמיטה הזו, למרות שרק ה' יודע אילו זוועות עברו עלהמיטה שלי לפני שאני הגעתי. אבל אל בהלה, הם לפחות מחליפים את הסדינים אחרי כל אחד...
מימין שכב אדם משתעל למראה, שבעיקר יילל והתלונן על חוסר הנוחות, אך אין ספק שלעומת הנפלד, שהקיא ונחנק ללא הרף, המשתעל מימין היה חולה למופת.
"כרלי, אני חושב שהפלאפון שלך מצלצל", אמר אבא, שהתלווה לטיול במיון.
"לא, הוא לא".
"אבל שמת אותו קודם על רטט, ואני שומע את הרטט שלו".
"אה, גם אני שומע את זה, אבל זה לא הרטט של הפלאפון".
"אז מה זה?!"
מסתבר שהנפלד התחיל לחרחר.
לאחר כמה דקות הגיעו רופאים עם מכשיר רנטגן לחדר המיון, מאחר ובשל מצבו הבריאותי הרעוע של הקפטן הצהוב לשעבר, שבינתיים המשיך להקיא את נשמתו, או לפחות את מה שנשאר ממנה, בלתי אפשרי לשנע אותו לחדר הרנטגן ויש לערוך את הצילום במקום.
מאחר ולא השתוקקנו למנת קרינה, יצאנו מחדר המיון ויצאנו להסתובב קצת, כשאבא מחזיק עבורי את שקית האינפוזיה.
הטיול, שנמשך לאורך עשרה מטרים שלמים, היה מרענן ומשחרר.
מסתבר שבזמן העדרנו שחררו את השכן המשתעל מימין, ובמקומו הגיע בחורה עם כובע ברט. במיטה שממול התמקם אדם בעל כרס מפותחת למדי, שישב בפיג'מת ביה"ח וליטף את עצמו.
זה הספיק לי.
הכרזתי כי אם בעוד חמש דקות לא מגיעות תוצאות הבדיקות, אני תולש את צינור העירוי ובורח החוצה בקפיצות ודילוגים.
כמובן שגם לאחר חמש דקות לא ברחתי, לא בקפיצות ולא בדילוגים. כמו שכבר אמר הברבור לא פעם, אני כולי דיבורים.
אחרי חצי שעה בערך הגיע הרופא הבדרן ובישר לי את הבשורות הקשות באותו אופן אידיוטי שמתואר בפסקה הראשונה.
הוא אמר שזו פעם ראשונה שהוא נתקל בחייל שמבואס מהרבה גימלים. ניסיתי להסביר לליצן הקטן שלא הגימלים מפריעים לי, אלא המחלה הארורה, והוא עצמו, ועוד כמה דברים בביה"ח המחורבן שלו, אבל הוא עזב והלך להציק למישהו אחר לפני ששמע את כל דעותיי על התנהלות מערכת הבריאות.
אז זהו, אני חולה, ומה שאני הולך לעשות בזמן הקרוב זה רק לשכב במיטה ולאכול מרק (גם לכתוב אסור לי, אבל פושטק נשאר פושטק), עד שאני אהיה בריא (ההחלמה לוקחת בין שבוע לחצי שנה...).
לפחות יצא לכם מזה פוסט.
אגב, אין לי מושג מה קרה בסוף עם Captain num.4 (תוקן ברשעות, גם מחלת הנשיקה זה לא תירוץ לשגיאות באנגלית.)
עד כאן להפעם,
תהיו בריאים ואל תנשקו אנשים סתם,
כרליאל
פינת הרוקחת!
יחד איתי שבה מגלות גם הפינה הוותיקה ויחד איתה גם רוקחת וותיקה (שמעולם לא קיבלה ג', כי לא היתה בצבא), בר רפאלי, שנראית כאן מאד מרוצה מעצמה, ואפשר גם להבין למה:
*נדמה לי שהיתה פעם סדרה כזאת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
