**The story i want to tell**

פרק 14

כשחשבתי שכבר אין לי שום סיכוי,כשכבר תיארתי לעצמי את הדברים הכי נוראיים שיכולים ליקרות לי.

כשהנשימה שלי נהייתה כבדה כל כך,שכמעט ולא נשמתי,והתפללתי לאלוקים שיעזור לי..

פתאום שמעתי מאחורי קול

"תעזוב אותה!"

סובבתי את ראשי לאחור וראיתי שזה היה ביל.

הוא החזיק פלאפון ביד אחת,וביד השנייה החזיק סכין ענקית שראיתי מקודם במטבח.

"אם אתה לא עוזב אותה עכשיו אני מתקשר למשטרה"

האיש הביט בי כמה שניות, ואז עזב אותי והלך.

באותו רגע רצתי אל ביל וחיבקתי אותו חזק.

רעדתי מפחד ומעניי זלגו המון דמעות.

"ביל,תודה רבה לך,אני חייבת להודות,אבל אני ממש שמחה ליראות אותך"

עמדתי וחיבקתי אותו כל כך חזק שכבר הידיים שלי התחילו לכעוב.

אבל אני לא יודעת למה,כשחיבקתי אותו הרגשתי כל כך טוב,לא רציתי לעזוב אותו.

הרגשתי ככה יותר בטוח,וגם רציתי שיהיה איתי עכשיו בן אדם קרוב אלי,ובמקרא הזה זה היה ביל..

לבסוף הרפתי ממנו קצת, אבל עדיין החזקתי בוא.

"אז..סנד,לאן את הולכת?עדיין הביתה?"

עד כמה שהייתי מפוחדת עכשיו,אבל בכל זאת זה גרם לי לחייך

"אה..ניראה לי שכבר נלך אלייך,כי זה הרבה יותר קרוב"

כל הדרך הלכתי מחובקת איתו,ועדיין רעדתי,הייתי כולי רטובה.

הפנים שלי היו מלאות בדמעות והגוף שלי היה מלא בזיעה קרה.

נכנסנו לבניין והפעם עלינו במעלית.

גם אז עדיין החזקתי בביל,לא כזה חזק כבר,אבל בכל זאת החזקתי את היד שלו.

כבר לא הרגשתי בכלל שאני שונאת אותו.

אוף ניראה לי שאני שוב מתאהבת בוא..

אני לא רוצה לאהוב אותו!

אני מרגישה שהוא יפגע בי בסוף.

וחוץ מי זה אני לא אוכל להיות חברה שלו,כל הבית ספר יצחק עלינו.

נכנסנו לדירה שלו,דבר ראשון שתפתי את הפנים שלי כדי להירגע קצת.

וביל הלך למטבח והניח את הסכין.

אחרי שקצת נרגעתי ישבתי על הספה בסלון וביל בא וישב מולי.

הוא נשען על היד שלו,והביט בי בדאגה.

"את בסדר?"

חייכתי אליו ואמרתי:

"עכשיו כן"

אוף הרגשתי שאני שוב מתאהבת בוא..

הוא באמת ממש חמוד,וחוץ מי זה כרגע הוא הציל אותי.

אבל אסור לי לאהוב אותו,יש המון סיבות שאני לא יכולה בגללן לאהוב אותו.

והסיבה העיקרית שאני לא רוצה שוב לסבול.

"עכשיו את מאמינה שאני אוהב אותך?אם לא,לא הייתי מציל אותך עכשיו"

הבטתי לרצפה ולא ידעתי מה להגיד.

"אני באמת מצטער על מה שעשיתי לך פעם שעברה שאמרת לי שאת..אההם...אוהבת אותי.."

הסתכלתי עליו במבט חם ואמרתי:

"מאז כבר הפסקתי לאהוב אותך,אבל אני באמת מודה לך בלי סוף על מה שעשית למעני היום."

רציתי להגיד לו,ביל אני אוהבת אותך גם! אבל לא יכולתי...

לא שמתי לב איך,אבל כנראה שוב נרדמתי.

כשפתחתי שוב את עניי,כבר היה אור בחוץ.

שוב מצאתי את עצמי מכוסה בסמיכה ישנה על ספה.אבל הפעם בסלון.

הלכתי לחדר של ביל,והוא עדיין ישן.

אחר כך לקחתי את השקית שלי ובשקט יצאתי מהבית.

התכוונתי ללכת לבית שלי,להתקלח להחליף בגדים ולקחת מערכת להיום.

כשהגעתי הביתה אמא שלי קפצה עלי בשמחה!

"סנדי מתוקה איפה היית!? את לא יודעת איך דאגתי לך!כבר התקשרתי למשטרה!"

"אוי...אמא אני כלך כך מצטערת..אני פשוט נירדמתי אצל ביל,ואז ישנתי עד לבוקר.לא התכוונתי להישאר אצלו,פשוט הוא לא העיר אותי! אני ממש מצטערת אמא"

"טוב חמודה,אבל בבקשה תנסי שזה לא יקרא שוב,התקשרתי המון פעמים ולא ענית,זה מאד הדאיג אותי"

"טוב אמא,אני הולכת עכשיו להתכונן לבית ספר ביי אמא"

"ביי מתוקה,אני גם הולכת עכשיו,ביי"

הלכתי לחדר שלי והנחתי את הדברים שלי בחדר.

אחר כך הלכתי והתקלחתי.

במקלחת ראיתי שנישארו לי סימנים כחולים על הכתפיים.

סימנים של ידיים גדולות וחזקות.

כשהסתכלתי על הסימנים האלו זה גרם לי להיזכר בכל מה שקרא אתמול.

ושוב התחילו לרדת לי דמעות.

וניראה לי שאני באמת שוב מאוהבת בביל.

אני כל כך לא רוצה לאהוב אותו..

כל עוד אני ישבתי וחשבתי על כל זה,השעה הייתה כבר 7:30

הייתי צריכה לצאת וללכת להתלבש.

לבשתי ג'ינס שחור וסוודר שחור על חולצה שחורה.

רק אחרי שכבר יצאתי מהבית לכיוון הבית ספר פתאום הבנתי שכולי שחורה.

הייתי לובשת בגדים שחורים רק כשהייתי מאד עצובה,וכנראה שזה היום.

עליתי על האוטובוס לבית הספר,ישבתי לבד ושמעתי מוזיקה עצובה.

אני לא יודעת למה,אבל הייתי כל כך מדוכאת..

וגם מאז שההורים שלי התגרשו אבא שלי לא התקשר אלינו או אלי אפילו פעם אחת.

כאילו אנחנו לא מעניינים אותו.

ובכלל כבר הייתי עייפה נורא מכל הדברים שקוראים לי בזמן האחרון.

יותר מידי צרות ובעיות,אויי...כמה חסרים לי החיים השרטים שהיו לי פעם..

ירדתי מהאוטובוס והלכתי לבית הספר.

כשהלכתי מסדרון לכיוון הכיתה תיארתי לעצמי איך יקבלו אותי.

בד"כ היו צוחקים עלי,או שמעליבים אותי,מעניין מה יקרא היום.

פתחתי את דלת הכיתה ונכנסתי פנימה.

כולם ישבו ודיברו אחד עם השני כמו כל בוקר רגיל.

מריה ישבה ודיברה עם כל החברות הסנוביות שלה,וכשאני נכנסתי,היא הפנתה את מבטה אלי.

היא הסתכלה עלי וחייכה חיוך זומם,כאילו היא מתכננת משהוא,אולי זה קשור לאיך שביל פתאום מתנהג אלי?

ביל עצמו עדיין לא הגיעה,מתאים לו עכשיו רק להתעורר...

הנחתי את התיק שלי במקום והלכתי לג'ס.

ישבנו ודיברנו,אבל לא ספירתי לה על מה שקרא לי.

"סנד,את יודעת שפיטרו את המנהל!?"

"כן...?"

"על זה שהוא התעלל מינית בבנות.."

"כן..וניסה את זה עליי.."בקיצור ישבנו ודיברנו עד שהמורה נכנסה והשיעור התחיל.

הסתכלתי לצדדים וראית שביל עדיין לא הגיע,מוזר.

איפה הוא יכול להיות..

זה היה יום לימודים ארוך מאד ומעצבן,השתעממתי כל היום.

כשנשמע הצלצול האחרון,מהר ארזתי את הדברים שלי,והלכתי הביתה.

היום חזרתי ברגל כי לא היה קר.

וקרוב לבית שלי,פתאום פגשתי את ג'ייק.

"היי סנדי! אני כל כך שמח לראות אותך! בדיוק חיפשתי אותך.."

"כן? חחח נחמד,למה חיפשת אותי?"

הוא בא נעמד לידי והביט בי ברצינות

"את יודעת סנדי..אני רוצה להגיד לך שאני אוהב אותך"

"ממה...?"

"אני אוהב אותך,את מוכנה להיות חברה שלי?"

הייתי ממש המומה,תוך יומיים שתי אנשים אומרים לי שהם אוהבים אותי.

חשבתי על ביל,אם אני אסכים לג'ייק ,ואם ביל באמת אוהב אותי הוא יעלב.

ואם אני לא אסכים לג'ייק,אז ג'ייק יעלב.

חשבתי על איך מריה הסתכלה עליי היום וחייכה חיוך מרושע.

אולי זה קשור לביל,אולי לא,אולי אני סתם חושדת בביל?

אין לי מושג מה לעשות..

ג'ייק כל כך חמוד ונחמד אלי,יהיה ממש חבל לי להעליב אתו.

אני לא יודעת מה לעשת..

כי אני בכל זאת אוהבת את ביל ולא את ג'ייק,ג'ייק בשבילי כמו חבר טוב.

אבל לא בתור מישהו שאני אוהבת..

אחרי המון מחשבות..

הגעתי למסכנה שאני אגיד  לג'ייק את האמת.

וזה מה שאמרתי לו:

"ג'ייק,תקשיב,אתה בשבילי כמו חבר מאד טוב,אבל אני לא יכולה להיות חברה שלך.

אתה מבין,אני אוהבת אותך בתור חבר טוב אבל לא כמו אהבה בין איש ואישה"

ג'ייק השפיל את מבטו ואמר

"טוב.."

הוא המשיך ללכת,וראיתי שהוא נהיה עצוב.

זה גרם לי צביטה בלב,הרגשתי רע עם עצמי,אבל במחשבה שנייה,

אבל מה יכולתי לעשות!?

אני מצפה לתגובות! (:

לא בהכרך טובות...אבל אם מישהו אהב אני מאד אשמח!

אם יהיה לפחות 6 תגובות,אבל לא ממני..אז אני ישר יוסיף את פרק 15 (:

מכווה שנהנתם!D: