בפרק הקודם:
אימה של סנדי אמנם הייתה עייפה לא פחות מג'ון,לא עצמה אפילו לרגע את עיניה.
היא ישבה וציפתה בדאגה לבשורת הרופאים.
אחרי בארך כשעתיים יצאה רופאה בחלוק לבן וניגשה אל אימה של סנדי.
היא ניגשה אליה הביטה בה מס' רגעים ואז שאלה אותה:
"את אמא של סנדי מורגאן?" בזמן שהיא מביטה על דף כל שהו שהיה בידה.
אימה של סנדי זינקה ממקומה לעבר הרופאה והביטה היישר לתוך ענייה בציפייה לתשובה על מצבה של ביתה.
הרופאה החזירה לה מבט חודרני ורציני,ולאחר מכן פתחה את פיה והחלה בדבריה...
פרק 23 (יצא די קצר..)
"ביתך תהיה בסדר "היא אמרה בזמן שחיוך מועלה על פנייה.
-"מה איתה מה קרה לה!?איך היא עכשיו?!" תקפה אותה גברת מורגאן.
-"לצערנו הקור לא עוזב ללא השארת סימנים"
-"מה מה? מה קרה!" צעקה גברת מורגאן בדאגה.
-"כאשר טמפרטורת הסביבה יורדת אל מתחת לנקודת הקיפאון, עלולים האיברים החשופים לקפוא מתוך יצירת גבישי קרח בתוך הרקמות. הגף הקפואה מפשירה לעתים חלקית או לחלוטין ,תחילה היא מאדימה או נוטה לצבע סגול כהה, לאחר כמה שעות תתפתח בה בצקת, ובכוויות עמוקות יופיעו על פני העור שלפוחיות מלאות נוזל. יש שיכולת התחושה של הנפגע מתאוששת עם ההפשרה, ואולם עם התפתחות השלפוחיות היא שבה ונעלמת. אם קצות הגפיים עדיין חיוורים וכחלחלים גם לאחר שחוממה הגף, הם יינמקו וצבעם ייעשה שחור - ויחייבו כריתה.לביתך ישנו מזל רב מאד,משום שהתוצאות היו יכולות גרועות הרבה יותר ממה שהן,נתגלה כי יש לה נמק בשניים מאצבעות רגלה השמאלית,היינו צריכים לכרות לה אותם אך זה רק לטובתה,משום שהנמק יכול היה להתפשט הלאה ואף לגרום למוות"
אימה של סנדי הביטה בתדהמה על הרופאה,היא כלל לא הקשיבה לכל הסבריה הרפואיים,היא שמעה אך ורק את מה שהתייחס בדיוק אל ביתה,ומענייה ירדו דמעות.
היא נשכה את שפתה,הביטה ברופאה ושתקה.
-"אני חייבת להודות שהתוצאות היו יכולות גרועות בהרבה,אם הייתה מובאת לבית החולים מאוחר יותר ממה שהובאה,היא לא הייתה כבר בין החיים" הוסיפה הרופאה,ופנתה לכיוון היציאה מן החדר.
-"רגע חכי,חכי,אני יכולה לראות אותה!?" צעקה לה גברת מורגאן
-"עוד לא,ביתך זקוקה למנוחה ורוגע,לכן עדיף שלא להטריד אותה".
-"אה.."ענתה לה גברת מורגאן משום שלא היה בפיה תשובה אחרת. היא הסתובבה לאחור והתיישבה חזרה על מקומה.
-
דמות גבוהת קומה הלבושה במעיל שחור וארוך אשר כיסה את ברכיה נכנסה לחדר כל שהוא כשבידה בגדים.
-"העבודה נעשתה" היא פנתה לעבר קבוצת גברים אשר ישבו סביב לשולחן עגול ומכוסה שאריות סיגריות והניחה את הבגדים במרכז השולחן.
-"מה עם הגופה?" שאל בלעג אחד מהיושבים בשולחן שעל פניו צלקת אשר נמשכת באלכסון לאורך כל פניו,וראשו קירח.
-"היא הושמדה ,בוס" ענתה הדמות גבוהת הקומה בדאגה.
-"כן?! ואיך אני אדע שאכן עשית זאת!!" צעק עלייה בחזרה כשהוא מכה בחוזקה רבה עם אגרופו על השולחן.
-"אהה..הייתי חייבת להיפתר ממנה,משום שלא רחוק ממקום הימצאותי מיקמו עצמם כמה שוטרים,לכן נאלצתי לזרוק את הגופה לנהר" היא ענתה וזיעה קרה כיסתה את מצחה.
היא הושיטה את ידה לעבר הבגדים והראתה את כתמי הדם שעיטרו את הבגדים.
-"הינה לכם,זו הוכחה לכך שאכן העבודה נעשתה,והמטרה הושמדה"
האיש בעל הצלקת הביט לעבר הבגדים בחשדנות,ולאחר מכן הביט במבט המשדר גאווה רבה וחוסר כבוד לעבר הדמות שעמדה מולו,היא הייתה אמנם יותר גבוהה ממנו ברגע זה משום שהיא עמדה והאיש ישב,אך האיש הביט בה מלמעלה למטה וחייך חיוך זומם שעיקם את צלקתו.
-"יופי אלכס,עכשיו עופי לחדרך ליפני שתימצאי את איבריך מפוזרים על הרצפה!"
הדמות פנתה לאחור והחלה ללכת לעברו של מסדרון אפל ובסופו דלת,כשלפתע צעקה הקראה בשמה גרמה לה לעצור ולהסתובב חזרה.
-"היי אלכס! את לא חייבת לחזור לחדרך,הבית שלי תמיד פתוח בשבילך" אמר איש בעל שן זהב,שיער ארוך אסוף לקוקו,וקרס שנשפכת אל מתחת לחולצתו.
הוא וכל שאר הגברים אשר ישבו סביב השולחן שלחו אליה במט בוחן והחלו לצחוק.
אלכס הזיזה את שיערה השחור אשר נפל על פרצופה כאשר היא הסתובבה והמשיכה ללכת לכיוון חדרה בזמן שצעקה בחזרה אל האיש "מוריס,תסתום כבר!" ועדיין שמעה את צחוקם.
היא פתחה את הדלת החורקת והסדוקה של חדרה ונכנסה פנימה כשהיא סוגרת את הדלת אחריה.
"מזל שהבוס מגן עליי מפניהם" היא מלמלה לעצמה בשקט ונשענה על הדלת.
היא הביטה לעבר החלון מכוסה הסורגים בענייה הכחולות והעמוקות ודמעות החלו לנזול על לחייה החלקות ולהחליק על שפתיה הדקות והעדינות.
היא החלה למלמל לעצמה בשקט "סנדי אני מצטערת,אני לא יכולתי לפעול אחרת,מכווה שאת בסדר.
הכל קרה רק בגלל מעשה אחד,בגלל מעשה זה כל חיי וחייהם של אנשים רבים נהרסו.
אם בני האדם היו יכולים לפחות קצת להציץ אל עתידם,הם היו מוותרים על חלק נכבד ממעשיהם,ומשום שזה איננו כך,אני כאן,עומדת בתוך החדר הזה,מלא אבק וחרקים.
ביליתי כאן את רב חיי,במקום האומלל הזה.
כבר הפסקתי לתכנן את בריחתי מכאן,נתגלה כי זה חסר תועלת לחלוטין.
באחד מניסיוני לברוח במקום מילוי פקודה נוספת של הבוס,סטיתי מהמסלול המצווה עליי ובעקבות כך מצאתי עצמי בצרות גדולות ביותר,הכו אותי בחוזקה רבה עד כדי כך שהרגשתי כבר איך נשמתי עומדת לעזוב אותי.
ולא מספיק שכל זה קרה גם..."
אלכס נפלה על ברכיה ודמעות הציפו את ענייה,היא לא יכלה לחשוב אפילו על מה שקרה,כל פעם שהייתה נזכרת בכך היא הייתה מותקפת בבכי ובחילה עזה,גם במקרא זה הרגישה איך עוד רגע הולכת לפלוט בצעקה את כל מה שנאגר בתוכה במשך כל חייה הקשים.
היא בהחלט סבלה רבות וכלל לא בגלל טעויות כל שהן שנעשו על ידה.
במוחה צפו כל המאורעות הקשים אשר חוותה בחייה,היא ראתה במו עיניה את רצח אביה,ואת רצח עובדת הבית שלהם,היא איבדה את אימה בגיל צעיר, ועכשיו היא כאן...
-"אלכס בואי הנה מיד!!" נשמעה צעקה מחרישת אוזניים.
אלכס ניגבה את דמעותיה בידה,התרוממה ממקומה ויצאה מחוץ לחדר.
-"כן בוס,הגעתי"
-"יופי יש לי משימה בשבילך ...." והחל בדבריו.
-
סנדי פתחה את ענייה והפתעה לגלות כי היא נמצאת בבית החולים.
היא הסירה את הסמיכה שכיסתה את גופה והתרוממה ממקומה.
כשהחלה ללכת לפתע הבחינה כי רגלה השמאלית חבושה.
סנדי התיישבה חזרה אל מיטתה ובאיטיות הסירה את התחבושת מרגלה.
כשלפתע הפילה את התחבושת על רצפת החדר והביטה בתדהמה על רגלה.
"מה?.." היא הופתעה ואף הוגעלה לגלות כי 2 אצבעות רגלה חתוכות.
מפייה נפלטה צעקה איומה "אמאאא...!!!!!!!"
לאחר מספר שניות דלת חדרה נפתחה לרווחה ואלת תוך החדר פרצה גברת מורגאן בבהלה.
היא מצאה את ביתה יושבת על מיטת בית החולים כשרגלה השמאלית מונחת ע"ג רגל ימין,תחבושת זרוקה על הרצפה וסנדי ביתה,יושבת ובוהה על רגלה חסרת האצבעות במבט לא מתואר.
גברת מורגאן ניגשה בחיפזון אל ביתה המבוהלת וחיבקה אותה בחוזקה,מענייה ירדו דמעות והרטיבו את חולצתה של סנדי.
"אמא? מה קרה לי..? איך הגעתי לכאן?" שאלה סנדי בדאגה כשמענייה גם כן יורדות דמעות.
סנדי הייתה בתוחה כבר שהפעם הזאת היא כבר לא תתעורר,למצוא עצמה חיה ושלמה מלבד שתי אצבעות רגליה שנפגעו,הי בעינה משהו מופלא.
היא חשבה כבר שזה סופה,היא חשבה שזה הסוף לצרותיה ובעיותיה,אך לא כך היה,היא שוב הייתה פנים מול פנים עם מלאך המוות אך ניצלה ממפגש זה ברגעים האחרונים,סנדי כבר לא קיוותה להתעורר בשנית,היא חשבה שסבלה נגמר.
-"סנדי אני כל כך אוהבת אותך,אני כל כך דאגתי לך,את לא יודעת עד כמה,אני לא רוצה להלחיץ אותך,אבל אולי תספרי לי מה קרה לך?"
סנדי הורידה את מבטה מרגלה והביטה אל תוך ענייה של אימה.
-"אמא,אני לא יכולה כרגע לספר לך זאת,אני עוד לא מוכנה לדבר על כך,וגם אני לא רוצה שתדאגי יתר על מה שדאגת,ו...אמא,אני ממש אוהבת אותך,אני כל כך התגעגעתי אלייך! אני רוצה לחזור הביתה,אני רוצה לנוח מהכל.."
סנדי חיבקה את אימה בחוזקה והחלה לבכות בקול,ענייה הוצפו בדמעות ובמוחה ראתה את כל מה שקרה לה ביומיים אלו.היא רצתה לעזוב הכל,היא התחרטה על מה שעשתה ורצתה שוב לחזור לחייה הרגילים,לפני שהכל התחיל,לפני שידעה את כל מה שיודעת עכשיו,אם הייתה מתגברת על סקרנותה,היא לא הייתה פוגשת את כל המאורעות שקראו לה,וגם יקרו..
-"אמא?" היא ניגבה את דמעותיה וניסתה קצת להירגע מבכייה כדי שתוכל לדבר.
-"כן סנדי,אם את רוצה לדעת מה קרה לרגלך אז אני מוכנה לסביר לך"
-"אה..זה גם,אבל כרגע מעניין אותי נושא אחר,למה אבא לא בא לבקר אותי אחרי כל מה שקרה לי? מה אני לא מעניינת אותו יותר? הרי הוא בכל זאת אבא שלי! אמנם הוא התגרש ממך,אבל לא ממני,אני בכל זאת הבת שלו!"
אימה,תהתה קצת ואז נאנחה.
-"אה..אוי..אני לא יודעת אם את מוכנה לכך,אבל בכל זאת אני אצטרך לומר לך זאת מתי שהוא,ולמרות שאולי הזמן כרגע לא כל כך מתאים,למרות שיש לך כנראה מספיק דאגות לדאוג להן,אני אגיד לך את זה עכשיו,כי בהמשך אני אתחרט ואז זה לא ייצא מפי לעולם.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~ThE sToRy I WaNt TeLl