בפרק הקודם:
ברגע ששמעתי שהיא חילקה את הזוגות לבד,הבנתי שבטח נתקעתי עם איזה מישהו מטומטם..
אף פעם לא היה לי מזל בקטע הזה,אני מכווה שאני לא עם מייק או ג'ון..רק לא הם!
המורה התחילה להקריא את הזוגות
"קלסי עם דן"
"ג'ניפר עם ג'ק"
"סנדי עם..."
זה כל כך חשוב לי לצאת עם מישהו נורמאלי!
כי אני אצתרך ליראות את הפרצוף של הבן אדם הזה חצי שנה!
וזה קובעה לי מאד בציון הסופי..התפללתי שזה יהיה מישהו נורמאלי..
הלב שלי דפק בחוזקה,כאילו משהו מאד חשוב הולך ליקרות.
הייתי נורא לחוצה ולבסוף היא אמרה את השם השני...
פרק 11
"סנדי עם...ג'ס"
יואו! כל כך שמחתי! היא החברה הכי טובה שלי בכיתה!
אף פעם לא היה לי מזל בדברים כאלו...
אולי פעם בחיים כן יהיה לי מזל! הרגשתי שמחה גדולה,ורציתי לקפוץ מרב שמחה.
כבר חשבתי שאני אצא בטוח עם מייק או ג'ון..היצורים של הכיתה ואז העבודה תצא מפגרת וגם אני אשתגע.
חשבתי שבמקרא הטוב המורה תשים אותי ביחד עם קלי או מרי,הן חמודות אבל אני לא ממש מתחברת איתן.
לא תיארתי שאצא עם ג'ס! זה המזל הכי גדול שנירא לי יצא לי בחיים.
כבר כאשר אני וג'ס הסתכלו אחת על השנייה וחייכנו.
וגם כן אני כבר הייתי רגוע בקשר ל"זוג" שלי לעבודה בג"ג.
פתאום המורה השתעלה קצת,הסתכלה עליי ואמרה:
"אהה לא סליחה מצטערת.. סנדי עם ביל"
הנשימה שלי נעצרה,הרגשתי שהעניים שלי יוצאות מהמקום.
חשבתי שאני הולכת למות,רציתי לצרוח לללאאא!!! אבל לא יכולתי.
נתקע לי כדור פרווה בגרון,הרגשתי גלי חום וכאב ראש,
לא יכול להיות...אפילו לא העלתי בדעתי שאני יכולה להיות איתו!
איך זה קרא..?! אני פשוט לא מאמינה!
הבן אדם הראשון ברשימת האנשים שאני שונאת.
נכון שפעם אהבתי אותו,אבל אחרי מה שהוא עשה לי.
אני שונאת אותו ולעולם לא אסלח לו!
הפסקתי קצת עם המחשבות שלי והבטתי על ביל,
ביל חייך אליי,ואני רציתי להרוג אתו..
זה ממש לא פייר...למה זה תמיד קורא רק לי!
כל השיעור הייתי שקוע במחשבות שלי.
הנחתי את הידיים של על השולחן והשכבתי את ראשי עליהן.
ניסיתי למצוא משהו טוב במה שקרא.
אבל זה ממש לא הלך לי!
לא רציתי לראות בכלל את ביל הזה,שנאתי אותו איך שלא שנאתי אף אחד מעולם.
ניסיתי לצבוט את עצמי,בתקווה שזה בכל זאת חלום,אבל במקום להתעורר,הרגשתי כעב.
שזה הראה על העובדה הנוראה שזה לא חלום.
ניסיתי להירגע קצת וסובבתי את הראש שלי לצד השני.
שם ראיתי את ביל יושב במקומו ומחייך אלי.
למה סובבתי את הראש! אחרי שראיתי אותו נהייתי עוד יותר עצבנית.
לא,אני לא יכולה ככה,אני חייבת ללכת למורה ולהגיד לה שאני לא יכולה לעבוד איתו.
אחרי מס' שניות שהחלטתי זאת.נשמע הצלצול של סוף השיעור.
מה?כבר? כל השיעור הייתי שקוע בתוך עצמי,איך זה הגיוני? לא שמעתי מילה ממה שהמורה אמרה.
קמתי מהמקום שלי והלכתי במהירות אל המורה ליפני שתצא מהכיתה.
"המורה,אני יכולה לדבר איתך רגע"
"כן סנדי,דברי"
"אהה...המורה...אני לא יכולה לעבוד עם ביל!את יכולה בבקשה לשים אותי עם מישהו אחר?"
"מה?לא! הזוגות שאני קבעתי יישארו ככה,ואם את לא רוצה לעבוד עם הזוג שקבעתי לך,אני יכולה כבר עכשיו לשים לך אפס בציון ההגשה בג"ג "
"אבל המור...ה..." –היא יצאה מהכיתה מעוצבנת כאילו בקשתי ממנה משהו בלתי אפשרי-
השפלתי את מבטי אל הרצפה והבנתי שאין לי שום תקווה.
אני לא יכולה לעבוד לבד כי זה באמת המון עבודה.
אבל אני גם לא יודעת מה יותר גרוע,לקבל אפס או לעבוד עם ביל..
המשכתי ללכת בחזרה למקום שלי בעודי עדיין מביטה לרצפה.
כשלפתע פתאום נתקעתי במישהו.
הרמתי את הראש שלי וראיתי שמולי עומד ביל.
"היי סנד,בדיוק רציתי לדבר איתך בקשר לעבודה,תבואי אליי היום הביתה, אנחנו חייבים להתחיל. זה המון חומר"
-הבטתי עליו במבט עצבני-
"אל תיקרא לי סנד! אני לא חברה שלך או משהו כזה בשביל שתיקרא לי ככה!.."
"טוב,טוב...מצטער אבל עזבי סנד..."
"מה אמרתי ליפני שנייה? אל תקרא לי ככה!"
"למה את כזאת עצבנית עליי?"
"יוהוו...?תחזיר את השעון אחורה ותיזכר מה עשית לי ליפני כמה ימים?"
"טוב סנד..אהה סנדי,אני מצטער"
"לא סולחת,אבל לא משנה אנחנו באמת צריכים להתחיל לעבוד"
"אז היום ב 7 תבואי אלי הביתה טוב?"
"טוב,ביל.." -הסתכלי עליו ועשיתי שוב פרצוף מעוצבן-
"ביי סנד...אהה סנדי"
בדיוק אחרי שהוא הלך פתאום חשבתי על מה שהוא אמר.
רגע אני אצתרך לבוא אליו!?
למה לא אמרתי לו שהוא יבוא אליי!!
אוף,למה אני לא חושבת מתי שצריך,ומתי שלא צריך אני כן חושבת!
אבל מצד שני זה יותר טוב,כי אני לא רוצה שהבן אדם הזה יבוא אליי לבית.
אני שונאת אותו כל כך שאם הוא יהיה אצלי בבית אני לא אשן שם עד שהוא יתאוורר..
הייתי כל כך עצבנית! אי אפשר לתאר,ממש עיצבן שאני צריכה לעבוד איתו.
וגם עיצבן אותי למה פתאום הוא כזה נחמד אליי?
מה הוא כבר שכח מה הוא עשה לי..?
הוא כל כך פגע ברגשות שלי..!
ישבתי וחשבתי עד כמה שזה נורא,ואז ג'ס באה אליי והתיישבה לידי.
"היי סנד"
"היי ג'ס"
"מה נשמע?"
"את יודעת מה נשמע! לא שמעת במקרא עם מי אני...?"
"טוב בעצם את צודקת,מסכנה! אני ממש שונאת אותו..וגם את החברה הסתומה שלו.."
"כן..תודה זה ממש מעודד!,תחשבי כל יום כמעט,במשך חצי שנה אני אצתרך ליראות הפרצוף של הבן אדם הזה גם אחרי בית ספר!"
"טוב יש לך מזל שהפרצוף שלו יפה חחח "–חיוך-
"תודה..."-פרצוף מעוצבן-
הצלצול של השיעור השני התחיל וכולם חזרו לכיתה,לא שמעתי בכלל מה שהמורה אמרה.
הייתי כל כך שקועה במחשבות שלי,ואפילו לא רשמתי כלום.
בסוף השיעור המורה קרא לי.
"סנדי מורגאן, גשי אליי בבקשה!"
אוי לא..קמתי באיטיות וניגשתי אליה תוך כדי זה שאני מראה על הבעת פני,
שאני נורא לא רוצה לקום אליה.
"תראי לי מה כתבת השיעור"
"לא כתבתי כלום"
היא הסתכלה עליי במבט זועם,ואמרה
"קחי את הדברים שלך ולכי הביתה!"
"תודה המורה!"אמרתי לה בקול שמח
איזה מזל שלא כתבתי כלום,אני השתחררתי!
לפחות משהו טוב קרא לי היום..
הייתי גם ממש עייפה אז בדיוק,אני אחזור הביתה ואנוח.
וגם הרגע קצת ממה שעבר עלי היום.
קרא לי כל כך הרבה דברים בפרק זמן כזה קצר.
אבל לדעתי זה הדבר הכי נורא.
כל שאר המאורעות הבהילו אותי,הגעילו אותי,
או עשו לי כעב פיזי.
אבל כאב בלב,זה הכי כואב.
זה גם לא עובר,לא משנה מה יקרא,הפגיעה הזאת תישאר לנצח.
כל פעם שמשהו מזכיר לי את זה אני מרגישה איך דמעות מתחילות לאסף בתוך עניי.
ואחר כך מחליקות על לחיי .
אספתי את הדברים שלי מהשולחן והכנסתי אותם לתיק.
אחר כך שמתי את התיק עליי והלכתי לכיוון הדלת..
"היי סנדי מה את מבריזה!?" צעק ג'ון
"מה איכפת לך!"עניתי לו בזעם.
טרקתי את הדלת של הכיתה ויצאתי מהכיתה.
שמחתי שאני יוצאת מהמקום הזה.
כל יום הייתי צריכה לבוא לכאן,וכל יום להיאבק מחדש על חיי.
זה פשוט לא יאומן כמה הם שונאים אותי,אני לא יודעת על מה.
אולי על זה שאני לא כמו כולם?
שאני שונה מכולם,אבל אני דווקא גאה בזה שאני לא כמוהם.
אני לא צוחקת על אנשים מסכנים.אני עד עכשיו זוכרת איך שנה שעברה כשהלכנו לטיול.
מייק ראה עני בלי רגליים ו אז הוא התחיל לצחוק עליו,ואחריו כל השאר.
זה ממש פגע בי,אפילו שזה לא היה מכוון אלי.
פשוט התחלתי לבכות,יחד עם הדמעות נורא כעסתי עליהם.
איך אפשר לעשות כזה דבר?
זה יכול ליקרות לכל אחד מהם,האנשים האלו מסכנים,ואני לא מבינה איך אפשר לצחוק עליהם.
הם צחקו וצחקו ואז פתאום ג'יימס ראה שאני בוכה,ואז הצחוק שלהם עבר אליי.
הרגשתי כל כך חסרת אונים,אבל לא יכולתי לעשות כלום,הדמעות החילו לנזול מעניי אף יותר ממה שהיה קודם.
לחיי נהיו רטובות והרגשתי איך הרוח מייבשת אותן.
הם צחקו וצחקו עד שסוף סוף המורה החליטה "לנחות על האדמה" ושמה לב מה קורא כאן.
"דיי ילדים תפסיקו לצחוק!"
אז חשבתי..טוב שהיא בכלל שמה לב אלינו,אחרת הם היו ממשיכים לצחוק עלי בלי סוף.
על דבר שבכלל לא מצחיק..
הגעתי הביתה וראיתי שהדלת שלנו הייתה פתוחה.
עצרתי כמה שניות להתנשף קצת אחרי שעליתי את כל המדרגות האלו.
ואז חשבתי לרגע, למה הדלת פתוחה!?
נכנסתי פנימה וראיתי את אחותי הקטנה סוזי שוכבת על הרצפה ומסביבה שלולית של דם.
מהר זרקתי את התיק שלי ורצתי אליה.
תפסתי את היד שלה וניסיתי לצעוק לה אולי היא תתעורר.
"סוזי מה קרא!? את שומעת אותי..?"
תיארתי לעצמי את התמונות הכי נוראיות בעולם.
דמעות התחילו לנזול מעניי.
משכתי את היד שלי את הכיס,כדי להוציא את הפלפון ולהתקשר לאמבולנס.
התחלתי ללחוץ על המקשים בידיים רועדות.
אבל אז בכל זאת החלטתי לקחת את היד של ולבדוק אם יש לה דופק...
המשך יבוא אם זה מעניין מישהו..
תגיבו!!! פלייזז...
מחזירה תגובות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~ThE sToRy I WaNt TeLl