ואם לא ? | כריס.

וואו, בלוג חדש, פרק ראשון.

אנחנו כ"כ מתרגשוווות!

בהצלחה לנו(:

"בוקר טוב תלמידים," דממה שררה בכיתה.
"רק רציתי לומר שכיתה ט', זה בגרות. אתם כבר לא..."
'אוף, מה בשם כל השדים אני עושה פה?' המחשבות התרוצצו בראשי.
הוצאתי את המחברת השחורה שלי מהתיק, והתחלתי לכתוב.
כתבתי על חופש.
אני משערת שזה נבע מחוסר הרצון המוחלט שלי להיות כאן. הרמתי את הראש, כדי לא להיות מנותקת לחלוטין מהמציאות
'המורה עדיין ממשיכה לדבר, היא ממש חופרת בשכל, כל הכיתה עוד רגע ונרדמת' חשבתי לעצמי.
גיליתי הבנה רבה בעניין זה לכן החלטתי להצטרף לשאר הכיתה ולהביע את חוסר העניין המוחלט שלי בדבריה של המורה והמשכתי לכתוב במחברת.
לפתע התחלתי לצייר, אני לא יודעת למה.
מאותיות זה נהפך פשוט לציור.
ציירתי בחורה גבוה, יחסית. שיער עד הכתפיים עם תסרוקת מיוחדת וקצת נפוחה, עיניים לא גדולות, אבל כאלו שיודעות לתפוס תשומת לב.
בדיוק כמו התחת של המורה, רק שהוא ענקי.
חייכתי לעצמי, ממש רציתי לצחוק אבל פחדתי שאנשים יחשבו שאני טיפשה או סתם אחת שמדברת לעצמה, מה שנכון, אבל לא צריך שכל הכיתה תדע.
'היי, צריך רק לצבוע את השיער בבלונד ושחור עם פסים אדומים בוהקים ואת העיניים במן אפור-כחלחל מוזר כזה וזאת ממש אני.' גחגחתי.
שסיימתי את הציור המשכתי לכתוב, ושוב על חופש.
"אנה שפר? איפה אנה?" שמעתי את קולה המחפש של המורה.
"כאן," עניתי ונופפתי בידי בחוסר רצון "אני כאן..." נאנחתי בכבדות.
"אז את אנה," הסתכלתי לידי,
"נעים להכיר, אלכס." הוא הושיט את ידו בנחמדות, אז מתוך נימוס, מה שבדרך כלל אין לי, לחצתי את ידו.
"היי אלכס, אני אנה," חייכתי אליו "אני יודע," הוא צחק "בגלל זה פתחתי את המשפט ב'אז את אנה...'" הוא חייך חיוך מתוק.
"כן, אתה צודק".
בחנתי אותו, הוא נראה פשוט נפלא.
שיער שחור פחם, ארוך יחסית, כמעט עד הכתפיים.
עיניים ירוקות נוצצות וגדולות, שפתיים אדמדמות ומלאות, מעניין אם הוא גבוה, כמה חבל שהוא יושב. אבל למי זה משנה? הוא כ"כ יפה! אני חושבת שאני מסמיקה קצת.
טוב, אולי לא כ"כ קצת. אפשר לומר שחברת איפור לא הייתה מתנגדת לפתוח מפעל לסומק על הלחיים שלי ברגע זה.
'למה את חייבת להוציא את עצמך טיפשה בכל פעם שבחור חמוד פונה אלייך?' שאלתי את עצמי.
ואז שמתי לב שאני שותקת כבר דקות ארוכות.
והוא בוהה בי, אלכס ממש בוהה בי.
"אז... בן כמה אמרת שאתה?" ניסיתי להיזכר, אולי פספסתי משהו.
"לא אמרתי, אבל בן חמש עשרה עוד כמה ימים," ואז שוב הופיע לפני החיוך המתוק הזה על הפנים שלו.
"ואת?" שאל "ארבע עשרה וחצי" עניתי.
"אז, מה את כותבת שם?" אלכס הסתקרן "איפה?" שאלתי בתימהון.
"במחברת הזאת" הוא הצביע על המחברת השחורה שהייתה מונחת פתוחה לפניי.
הוא שלח את ידו ולקח את המחברת אליו.
עוד לפני שקלטתי מה קורה, מצאתי אותו קורא את כל מה שרשום במחברת שלי.
"לא!" צעקתי ומשכתי את רוב המבטים בכיתה כלפיי.
"יש בעיה גברת שפר?"
"לא המורה, אין שום בעיה," השפלתי את מבטי.
"אז למה הפרעת למהלך השיעור?" שאלה במבט מצפה, "אה.. אממ.. אני, לא.. כאילו.. זה לא היה ממש.." גמגמתי במבוכה, "בבקשה תפסיקי לגמגם ותשתקי" המורה צוותה עליי.
שמעתי את אלכס מגחך על מה שקרה מהצד.
"שתוק" יריתי לעברו, והוא אכן שתק.
"למה נגעת במחברת שלי?" שאלתי אותו בעצבנות, "רק הסתקרנתי מה רשמת שם... מצטער" באמת נראה שהוא מצטער.
"זה בסדר, רק אל תיגע בזה שוב", הוא העביר לי את המחברת בנחמדות.
לפתע הצלצול נשמע "בואי" הוא משך בידי והקים אותי מהכיסא "חכה רק רגע! התיק שלי..." לקחתי את התיק שהיה מונח על הכיסא ויצאנו במהירות מהכיתה.
"אבל יש עוד שיעור, לא?" שאלתי אותו, לא ממש התחשק לי להבריז, לא ביום הראשון ללימודים.
"לא, עכשיו הפסקה, עברו כבר שתי שיעורים." הוא אמר והמשכנו ללכת ברחבי חצר בית הספר.
'למה בשם כל השדים והרוחות הוא עדיין מחזיק לי את היד?' חשבתי לעצמי.
התיישבנו ליד בניין המעבדות, והוא עדיין החזיק לי את היד, התחלתי להרגיש די נבוכה האמת.
"הו, קחי" הוא אמר "לקחת מה?" שאלתי עם מבט דבילי 'מתנה? בשבילי? אני מאושרת, רוצה להתחתן איתי ילד יפה?' חשבתי לעצמי "היד שלך" הוא צחקק, "אה, כן, אממ תודה" מלמלתי.
"היי, יש לך אש?" שמעתי קול מאחורי.
הסתובבתי. "כן," מלמלתי.
הוצאתי מצית הכיס שלי ונתתי לבחור שעמד מאחורי.
"תודה" הוא סינן וזרק אליי את המצית "אתם זוג?" שאל לפתע והתיישב לידי "לא" מלמלתי בתקווה שהוא לא ישמע את תשובתי, הלוואי שהיינו זוג.
הסתכלתי על אלכס, היה אפשר לראות שהוא די מסמיק.
"אה, בטח, בטח, לא זוג" הוא חייך אלינו.
"למה אתה לא מאמין?" שאלתי "מישהו אמר שאני לא מאמין?" הוא ענה לי בשאלה.
בחנתי אותו קצת.
עיניים חומות שנצצו בשמש שגם הוסיפה לגוונים של השיער השטני שלו, שפתיים ורודות, הן לא היו דקות ולא מלאות.
"אני יפה, נכון?" שאל לפתע הבחור.
"מה?" הופתעתי משאלתו.
"את לא מפסיקה להסתכל, אז את בטוח חושבת שאני יפה. חוץ מזה, אני לא בטוח שהחבר שלך יאהב את זה" הוא צחקק "אני לא החבר שלה" אלכס פתח את פיו סוף סוף.
"הו, אתה גם יודע לדבר" הוא נראה ממש מאושר מעצמו הבחור.
"איך קוראים לך?" הוא שאל אותי "אנה" מלמלתי "ואתה?" הוא פנה לאלכס "אני אלכס" הוא נאנח, ראיתי שהוא לא ממש מחבב אותו. "דניאל" הוא אמר את שמו בגאווה. טוב, חברים.
אני צריך ללכת. אגב, אל תתנשקו פה, המורים לא אוהבים את זה.
"למה שנתנשק?" שאלתי, "הרי אנחנו לא זוג" שמרתי על קור רוח. "בטח... לא זוג" הוא צחקק והוסיף "אל תנסו להסתיר, בבית ספר הזה כולם יודעים הכל" הוא חייך אלינו בסנוביות ונעלם מהמקום.
"איזה טיפש הדניאל הזה" מלמל אלכס "כן אה..." הוספתי לדבריו.
עוד שתי דקות יש צלצול אמר אלכס אחרי שהסתכל בטלפון הנייד שלו, ואז נשמע צלצול.
"וואו, השתי דקות הכי מהירות בהיסטוריה" חייכתי אליו והוא הסמיק.
"טוב, בוא נלך לכיתה" אמרתי והוא קם.
"רגע," הוא משך בידי "מה קרה?" שאלתי מופתעת "לא, לא משנה" הוא ניהיה אדום לגמרי.
'הוא כנראה רצה להציע לי נישואין והתחרט, חבל דווקא' חשבתי לתומי.
"טוב, בוא לכיתה אנחנו נאחר" אחזתי בתיק שלו ומשכתי אותו לכיוון הכיתה.

הדמויות:

אנה:

אלכס: 

דניאל: 

שייס: 

קארי: 

טוב, אני אספר קצת עלינו.

קוראים לנו כריס ודני(:

שתינו בנות חמש עשרה.

כריס? כריס אוהבת לסבך כל דבר.

מכירים את הטלנובלות שמגלים בהן שהאמא היא בכלל חולת איידס כי היא עשתה סקס עם הסבא של בעלה?

משהו כזה חח

הכתיבה שלה מתבטאת גם בעיקר בהומור.

היא יודעת למתוח, לרגש ולהצחיק עד דמעות.

היא הסופרת האמיתית פה3>

"איך הגעת למסקנה הזאת?" "ברגל"

דני? דני אוהבת לעשות שטויות ומוזיקה.

היא לא מסוגלת לכתוב או לנשום או כל דבר אחר בלי מוזיקה.

הכתיבה שלה מתבטאת בעיקר באירוניה וציניות.

מי שמכיר את היומנים של ג'ורג'יה ניקולסון יבין את ההומור שבכתיבה שלה.

הכתיבה מתבטאת גם ביכולת המדהימה לתאר דברים.

היא מסוגלת לתאר כל מצב, אבל לא עם הדימויים הנכונים.

"וואי האוטובוס הזה רטט כמו ויברטור ענקי!" XDDDD

אנחנו מקוות שתהנו לקרוא את הסיפור שלנו, בדיוק כמו שאנחנו נהנות לכתוב אותו.

אתם תמשיכו להכיר אותנו עם הזמן ולפי הכתיבה שלנו.

אנחנו כותבות את הסיפור הזה ביחד, לכן הכל ישתלב:

מקוריות, הומור, סיבוך, רגש, מתח, אירוניה, ומה לא?

לילה טוב3>