היום הייתה אזעקת אמת בי-ם. לכמה דקות עלתה הסברה שאולי... בעצם לא. מה כבר יכול להיות בי-ם?

כצפוי, תוך דקות ספורות התברר שמדובר באזעקת שווא.

ובכ"ז, הרגשנו לשניות ספורות מה זאת אזעקת אמת.

ומה אני אגיד? זה יוצר עניין בחיים.

זה גורם לך להתרגשות.

זה מעלה את הריכוז.

זה מחדד את המחשבה.

אז מה כ"כ רע במלחמה?

ביננו, גם האפשרות למות לא כזאת גרועה.

כאילו שלמישהו יש חיים ממש טובים בעוה"ז...

אני זוכר את עידן הסקאדים של ילדותי. כ"כ התרגשנו,

המתח באוויר היה מטריף, והיצירתיות פשוט נטפה מאיתנו.

כל חגיגת ה"אויויוי, נופלים עלינו סקאדים!" נראתה לנו פאטתית להחריד.

אמנם מלחמת לבנון השניה הייתה כבר אופרה אחרת,

אבל תקופת כהונתו של אולמרט הייתה טראומה גם בלי המלחמה.

אז בימים כאלה, כשהעיתונים מלאים חגיגה של קיטש,

ותחושת הדביקות הנוטפת הזאת מאיימת להטביע,

אני מכריז מלחמה על המלחמה.

נו מור וור, נו מור בלאדשיט,

לפחות לא עד שנלמד לקחת מלחמות בפרופורציות,

ונפסיק לרוץ לספר סיפורים לחבר'ה(שמעת,אהוד?).

אגב, כמות הרוגי המלחמה(חיילים ואזרחים)לא מצליחה

להדביק את הנפילה במספר הרוגי תאונות הדרכים בגלל המלחמה.

מעתה אימרו: הערבים אשמים בהרוגי התאונות.

וכשיהיה שלום: השלום אשם בהרוגי התאונות.

נ.ב. אני מבקש להשתתף בצער ההרוגים. הן יום יגיע ואהיה אחד מהם...