אני נורא אוהב את החיוכים שלכם.

את החיים הטובים שלכם.

המושלמים.

את המשכנתא.

את האוברדראפט.

את הילדים שאתם בקושי משתלטים עליהם.

את המתח הבלתי נסבל בעבודה(בה אתם מרוויחים בערך פי 4 ממני)

את ההתבכיינות על כמה רע לכם וכמה חסר לכם קצת חופש(אה,כן?...)

את הבטחון העצמי בצדקת הדרך, בלי לראות שיש אנשים גם בצד הדרך.

את החומות שאתם בונים בין החיים הסבירים שלכם לחיים הבלתי נסבלים שיש לאחרים.

את היכולת שלכם לשמוח למרות הכל.

את היכולת שלכם להנות מהחיים.

כשאתם שואלים אותי "מה נשמע" - אתם בעצם טועים בכתובת.

אתם הרי מצפים למצוא עוד אחד "משלכם".

עוד אחד שחי את החיים הטובים.

אמנם גרוש - אבל גרושים הרי הכי עושים חיים...

אמנם קורע את התחת בעבודה - אבל מי לא...

אמנם בלי ילדים - אבל הוא בטח כל שני וחמישי באיזה בית מלון...

והוא גם מחייך כל הזמן, אז הוא בטוח שמח...

והוא אפילו חזק כ"כ שהוא לא צריך חומות - עובדה, יש לו חברה חולה במחלה סופנית...

אחד שהספקות וחוסר הבטחון העצמי שלו הם רק מאפיינים להיותו אינטלקטואל ואדם עם עומק...

ובכן:

מישהו פעם ראה איפה ואיך אני גר?(טוב, יש אחת כזאת. זה היה לפני שנה)

מישהו פעם הזמין אותי לשבת?(יש שניים כאלה)

מישהו פעם התעניין כיצד אני שורד כלכלית?(אני יותר קורס מאשר שורד, תודה ששאלתם)
מישהו פעם התעניין איך אני שורד נפשית עם עבודה כ"כ לוחצת ועם חברה שנלחמת על חייה?(מה? אתה לא סופרמן?!)

מישהו פעם ראה בי חבר שלו?(גם כאן יש אחד כזה. עסוק יותר ממני...)

מישהו פעם התעניין בכאבים שלי? בסבל שלי? בצער שלי? בתסכולים שלי?בבדידות שלי?

(יש שתיים כאלה. אבל רק אחת מהן באמת הצליחה להבין אותי. וכנראה שזה הפחיד אותה. אולי בצדק)

מישהו פעם שאל אותי מתי אני נהנה? (הפעם האחרונה הייתה ביום א י"ח בניסן, 12.4.09 בצהריים)

אז נכון, יש לי חברה.

וכשאני איתה אני נהנה לפעמים.

אבל לעולם ההנאה איתה איננה שלמה.

לעולם מרחף הפחד שהכל ייגמר באחת.

מעלינו מרחף כל הזמן מעין מוניטור דמיוני שמצפצף.

ובכל רגע הוא עלול לעבור לדום.

והמוניטור הזה ממשיך לרחף מעלי גם שאינני איתה.

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בי, אל תשאלו אותי מה נשמע.

עדיף כבר לנעול את הדלת ולהגיף את התריסים.

שהפחד לא ידלג מעל לחומותיכם הבצורות ח"ו.

עדיף לכם כבר להיסגר בבית עם הילדים, עם המשכנתא, עם האוברדראפט, עם הגעגועים לחופש.

החיים יפים כל עוד חיים, לא?