פחדים הם עניין סובייקטיבי וסוגסטיווי.

אני מציין זאת, כי אני תמיד אוהב להציב את הידע שלי תמורת השאלות שאני נשאל.

הידע שלי אכן רחב, אבל כשאני נשאל "ממה אתה מפחד" - אני מתעצבן(בתוכי, לפחות) - כי אין לי מה להשיב.

אז לחלופין, אסביר את הפחד, ומתוכו אסביר את השאלה.

מהו פצע? פירצה בעור. שנסתמת ומחלימה. ואחריתו צלקת. פשוט.

הסיפור שמאחוריו הופך אותו לנשכח(הפצעים הנשכחים ביותר שלי הם החתכים הישרים והנקיים שנפערים

באצבעות שלי מפעם לפעם בשעה שאני פותח חבילת נייר A4 חדשה. מי אמר שעבודה משרדית לא מסוכנת?...)או לצרוב בתודעה - כמו למשל  כשנשרטתי בזרת בגן חובה. הצלקת קיימת עד היום, ואולי העובדה שהיא ממשיכה לספר את הסיפור הופכת אותו לזכור כ"כ. ישנן, עם זאת, שריטות שנצרבות בתודעה ללא כל צלקת שתספר את הסיפור.

למשל: אני זוכר עד היום כל מכה יבשה וכל כאב הכי זניח שחשתי כשיצאתי מהרכב המרוסק של משפחתי.

העובדה שחלף קרוב לחצי יובל לא משנה דבר. האיברים זוכרים - לא בגלל הכאב, בגלל הסיפור.

פחדים הם פצעים שבנפש. אין להם סימנים חיצוניים, כך שקשה לתפוס אותם בחושים. אולם, בדומה לפצעים פיזיים, אפשר לספר את הסיפור שלהם ולכן גם להגדיר את עוצמתם. ניתן לנסח משוואה פשוטה בה ככל שהזמן שחלף גדול יותר והזכרון מוחשי יותר – הכאב – והפחד הנובע ממנו - רב יותר. הבעיה היא שכאשר הכאב רב מדי – הנפש "מתעלמת" ממנו. כך קורה שאת החוויות הקשות ביותר אנו עלולים להדחיק ולתחום בתוך בור עמוק שאין ממנו חזרה. ומדוע זאת בעיה? כי לעיתים קרובות הפחד ממשיך לתת את אותותיו בחיינו גם לאחר שטמנו את הכאב עמוק-עמוק בתוך תהום השכחה. ואז עולה ומזדקרת השאלה "ממה אתה מפחד?" ומזמינה פתיחת תיבת פנדורה שאיש אינו מעוניין בה.

מצד שני ניצב האדם השואל את השאלה. מאחורי השאלה מסתתרת ההנחה שבהגיון – שבדרך כלל ניצב מול הפחד – טמון הפתרון לפחד עצמו. הבעיה שלא רק שלעיתים קרובות הפחד ערטילאי ונטול מושא - שאז בלתי אפשרי להציב מולו הגיון כלשהו - אלא שגם כשיש לפחד מושא, הצבת ההגיון מולו אינה פותרת דבר:

"אתה מפחד מטיסות? – והרי מה הסיכוי שדווקא הטיסה שלך תתרסק? אתה מפחד מפיגועים? – למה שדווקא לך זה יקרה? אתה מפחד מתאונות? – אתה לא יכול להסתגר בבית ולא לנסוע לאף מקום. אתה מפחד מצבע ירוק? – למה... מה?!!!"

ההגיון איננו רלוונטי מול הפחדים. מה שמפעיל את הפחדים הוא הסיפור שמאחוריהם, לא הסכנה עצמה.

הדרך היחידה להיפטר מפחד היא להנכיח את הסיפור שמאחוריו במרחב ציבורי כלשהו, באופן בו המרחב הציבורי יכיל אותו וייתן לו מקום. לכן, הפחדים זקוקים לאמפטיה, לא ללוגיקה. הפחדים זקוקים לאמפטיה גם אם הם מופיעים במקומות הביזאריים ביותר, גם אם הם פאטתיים בטרוף. כשהמרחב הציבורי מאפשר לאדם הפרטי לבטא את הפחד שלו ואת עוצמתו, מכיל אותו – ולא נבהל ממנו – בסופו של דבר הכאב שוכח והפחד נרגע.

מעתה, אין לשאול "ממה אתה פוחד?", אלא רק בסיטואציות בהן ניתן לתת תשובות ארוכות, מורכבות, לאורך זמן וכחלק מתהליך בו תהיו מוכנים לגלות אמפטיה לדברים שלא פשוט לגלות כלפיהם אמפטיה.