פגשתי אותו בשעת לילה מאוחרת.

הטל כיסה את עלי הדשא הדקים.

הפנסים האירו, כי תפקידם להאיר.

והוא בא, ללא פנים, משתוקק לקחת.

ואני שיחקתי בו. כמהתל בחבר ישן-נושן.

"בוא, קח", חיוכי אמר לו.

והוא חייך אלי בחזרה.

ונעלם.

הגורלות אמרו לי להקריב.

אחרת אין לנו סיכוי.

אבל את מי אקריב?

ולמה?

מדוע לא להשיב את תשוקתו ריקם?

הרי המוות הוא כמו טלמרקטינג:

הוא תמיד יתקשר שוב ושוב,

ואנו לעולם לא נסכים לתת מרצון את שיש לנו לתת.

ואני?

אני תמיד אחזור ואומר:

אין בעיה. רק תחזור מחר.

ואכן, הוא תמיד חוזר.

אנחנו כבר כמו חברים טובים.

משחקים ביחד, ישנים ביחד,

מתבדחים, צוחקים, עושים חיים...

ועדיין, אינני שוכח  לרגע אחד:

הוא בא לקחת.

"קח אותי, קח...."