כשהתחלתי את כיתה א היא אושפזה. נותחה. שוחררה. ואז נתתי לה את החדר שלי, ואני עברתי לחדר של הגדולים. וככה, עוד לא בן 7, הפכתי למבוגר. אם עד אז הרגשתי שאני יודע מה זה כאב, ושלפעמים קשה לי עד שאי אפשר לסבול, ושגם אני יכול להיות חסר אונים מול הגוף הבוגדני שלי - הרי שמול המחלה שהפגינה שליטה יוצאת מגדר הרגיל בגופה של סבתי נותרתי נטול מחשבה, רגש או עמדה כלשהי. ידעתי שאין גרוע ממה שהיא עוברת. הזעקות והגניחות שלה - שרמזו במסתוריות על סבל בל יתואר - צבעו את ימי בצבעים עזים שטשטשו את הצבעים הפרטיים שלי שפעם חשבתי שהם מיוחדים ועזי מבע. כל יישותי נבלעה לחלוטין, ועברתי לחיות את החיים כפי שתוכננו. לא חרגתי במאום. 

אינני רוצה לזכור דבר מאותן שנים. אני זוכר שכשהיא נפטרה, כעבור 3 שנים, שחררתי מעט רסן. וכתבו עלי הערה בפנקס שאינני מסתדר עם חברי. האמת שמעולם לא ניסיתי להסתדר. וכשכבר התחלתי לנסות - מובן שלא הצלחתי. ומכיוון שהבנתי שזה לא בסדר לנסות ולהיכשל - הפסקתי גם לנסות. כך יצא שמאז שהתחלתי את כיתה א לא היו לי חברים. עד היום.

הדבר היחיד שהגן עלי כל השנים הייתה הידיעה שאני ילד. צעיר. לא-מבוגר. והצלחתי להחזיק מעמד שנים במחשבה הזאת. ואז התאהבתי. היא הייתה כמו-ילדה, כמוני. והיא הייתה חולה - כמו סבתא שלי. וזה היה מבלבל. פתאום הייתי בבתי חולים. פתאום ראיתי מקרוב דברים שפעם נחשבו למסתורין. למשל: איך מרגיש להיות לילה אחרי ניתוח? (תשובה: כמו "קחי אותי שרון" כשאת הבחורים מחליפים הכדורים). או: איך זה נראה לקבל דקירה יום-יומית ביד? או כמה דקירות אחת אחרי השניה? ואיך נראה פחד המוות מקרוב? ואיך זה מרגיש להיות מרותק למיטה במשך חודשים? זה היה כ"כ מבלבל. רציתי לנצח את המחלה. הייתי בטוח שככל שאני אעזור לה להתחבר לילדה שבה, ככה היא תתנתק יותר ויותר מהזיקנה שקפצה עליה. ניסיתי לעשות איתה שטויות. לפעמים זה היה מפחיד. לפעמים זה היה מפחיד עד מוות. כמה פעמים קרה שבאמת חשבתי שהרגתי אותה. שבגללי היא הולכת למות. לא ידעתי מה לעשות ואיך לעזור, חוץ מאשר להשאיר אותה ילדה. אני חושב שהיא לא ממש רצתה להיות ילדה. היא די רצתה להתבגר. וכנראה שבגלל זה יצא לנו לריב כמה פעמים. אולי היא ידעה שהיא הולכת למות, ונמאס לה להיות ילדה. כי מה זה שווה? אבל בסוף היא לא מתה. זה היה נס. לראות את הנס קורה בזמן אמת היה משהו לא רגיל. לראות אותה מנצחת את המחלה - ולא בזכותי - היה מחזה יפה. נראה לי שהיה לי קצת מביך שלא אני היצלתי אותה. היא אולי הייתה ניצלת גם בלעדי. ואולי היא אפילו לא הייתה מתקרבת כ"כ למוות לולא הייתי שם לצידה. כך או כך אנחנו חזרנו לריב, וביתר שאת. אני חושב שהיינו מבולבלים. אני יודע שאני הייתי. לא ידעתי מה אני רוצה: שהיא תישאר ילדה? שהיא תתבגר? הלכנו וטבענו בים המריבות עד שנפרדנו. והיא נורא כעסה עלי. גם לפני ועוד יותר אחרי. אבל היום כשאני רואה אותה, ילדה או מבוגרת - אני רק נזכר בזיקנה שקפצה עליה ואז עזבה אותה - בלי קשר אלי. וזה אומר שאני הייתי ונשארתי חסר אונים מולה, הזיקנה הזאת, שנראה לי שגם מתחילה לקפוץ עלי. בשיער, בחשיבה, בחוסר היכולת להתרגש ממה שהייתי מתרגש פעם. באובדן מוחלט של תמימות. זיקנה היא עניין עלוב. אני רואה סביבי את הנעורים המתפרצים ומתרגשים ומתלהבים, ומנסה בכוח לא לנבול למולם. לא יודע אם זה מצליח לי. אולי כן, בערך. אני שחקן טוב.