כולן מתות עלי.
אני רגיש. אני חתיך. אני חכם. יש לי חוש הומור. יש לי תיק.
אה... יש לי הרבה תיקים.
זה לא נדיר שאני מוצא את עצמי מחוזר.
זה לא נדיר שאני מוצא את עצמי משווק כשידוך אידיאלי.
כי בקנה מידה של שוק - אני תפוח אדמה לוהט.
רווק.. סליחה, גרוש מבוקש.
הבעיה היא שבאהבה הרכישה היא לזמן ממושך. רצוי לכל החיים.
וכשהיא נמשכת כל החיים - היא מחייבת התמודדות עם התיקים.
ואף אחת לא רוצה לשמוע מהתיקים שלי.
כלומר, זו לא בעיה כל עוד זה לא במסגרת של זוגיות.
עוד הצעה אני מקבל שמתבררת כלא רלוונטית.
ועוד בחורה משוחחת איתי ארוכות ומתלהבת ממני אבל למחרת מחליטה שאני לא בשבילה.
הבעיה שאינני מצליח לדמיין מישהי אידיאלית. אין מישהי אידיאלית עבורי.
אין מישהי שיכולה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שלי.
אין מישהי שיכולה להכיל את עוצמות הכאב הטמונות בי.
אין מישהי שעשויה לרצות להיות שם בשבילי. באמת. עד הסוף.
זה פשוט לא הגיוני.
אבל אני כ"כ רוצה שתהיה אחת כזאת. ומצידי שתנחת מן השמיים.
השמיים תמיד מחייכים.
השמש תמיד זורחת בבוקר.
אתה רק מדליק רדיו ויש לך מוזיקה טובה, לבחירתך.
אתה יוצא אל הרחוב והאנשים מחייכים.
אז למה מבפנים התחושה כ"כ רעה?
למה עצב פה מולך?
אני שדה נטוש.
גם אני נטשתי אותו. אותי.
ונותרתי להילחם לבדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
