לכל סיפור טוב יש התחלה, אמצע וסוף.

אלא שלא כל הסיפורים טובים.

ההתחלות הן תמיד טובות.

בעיקר כי עדיין אין למה להשוות.

וגם כי חושבים שזה קשה בגלל שזו התחלה.

וכל ההתחלות קשות, כידוע.

אבל כשמגיע השלב בו אתה משווה את הסיפור שלך לסיפורים אחרים,

בהם ההתחלות אמנם קשות, אבל לא עד כדי כך,

וכשאתה רואה שאצל אחרים נהיה פחות קשה,

ולפעמים אפילו נהיה טוב,

וכשרואים שהסיפור כבר מזמן לא בהתחלה והוא עדיין לא טוב,

מתחילות להישאל השאלות.

הראשונה לכולן היא: האם הסוף יהיה טוב?

האם סיפור רע, ורע, ורע, יכול פתאום להתהפך?

ומי המציא את הכלל הזה שלא יוצאים באמצע סרט? ולמה?

ואז אתה רואה שגם לסיפור רע יש ייחודיות.

סיפור טוב שומר תמיד על אחידות. יש לו התחלה, אמצע וסוף,

והם קשורים כבחוט שני האחד לשני.

סיפור רע הוא סיפור של חוטים קרועים.

כי הוא בעצם כמה סיפורים שלא קשורים אחד לשני.

בכך הוא בעצם יותר מגוון. עשיר. מכיל יותר נקודות מבט.

אמנם הן לא מתקשרות אחת עם השניה,

אמנם אין שום קשר בין ההתחלה, האמצע והסוף,

אבל דווקא חוסר הקשר מאפשר את החופש המביא לגיוון.

ובעצם, אין התחלה, אמצע וסוף. יש התחלה. ואז מתברר

שהיא לא מובילה לשום מקום. ואז יש עוד התחלה.

וגם אז לא מגיעים אלא להתחלה נוספת.

ושוב התחלה.

ועוד..

אז סיפור רע הוא אוסף של התחלות שלא מבשילות לכדי סיפור.

ואחרי שמתחילים פעם, ועוד פעם, ושוב, ושוב ואף פעם לא מגיעים –

ועדיין ממשיכים להתחיל, יש מקום לתהות: לשם מה?

האין תכליתה של התחלה להתמצות ולהגיע לאיזשהו סוף?

ומה עם התרה? קתרזיס? משהו?...

כדי להבין, צריך להתבונן בדוגמא תיאורטית של כתיבת סיפור טוב:

כשהסופר כותב אותו, האם הוא יודע שהוא יגיע לסופו?

האם הוא יודע שהוא יהיה טוב? שתהיה בסופו התרה?

שיהיה לו אמצע? סוף?

לא.

סופר טוב פשוט זורם. וזורק לפח הרבה התחלות גרועות עד שהוא מגיע לאחת טובה.

ואז הוא מגיע לאמצע, ולפעמים גם בשלב הזה הוא זורק לפח ומתחיל מהתחלה.

ולפעמים הוא כבר רואה את הסוף, רואה את האור, ואז – רגע לפני הסוף,

הוא זורק לפח ומתחיל מהתחלה.

ולפעמים הכל גמור ומוכן. ועדיין – גם אז יש והוא

זורק לפח ומתחיל מהתחלה.

אני אותו דבר.

רק שאני לא זורק לפח. לי יש רק התחלות. ועוד התחלות. ועוד.

וכמו סופר טוב אני מתחיל שוב ושוב. ולא זורק לפח.

כי אני יודע – זה מה שיש. לא יותר – אך גם לא פחות.

וכל חוט קרוע שלי – אולי מישהו יוכל לקשור אותו לאנשהו.

ואז יהיה סיפור טוב. שאני התחלתי אותו.

ואולי יום יבוא ואהיה אני עצמי קושר הקשרים שלי.

ואולי לא.

שמעתי, התרגשתי, אז תרגמתי:

לאחרונה אני מרגיש אחרת

אנ'לא מצליח למצוא את הסיבה

אבל המחשבה שאת שוקלת

ללכת מכאן

בזמן האחרון את שמה בושם

ואז יוצאת בלי לספר לאן

וכשאני שואל האם תשובי

שתיקתך מפחידה

אני מוצף אז בתחושות,

ומקווה שהן טועות,

אך את מה שיש בפנים

העיניים מגלות

כי הן מתחילות תמיד לבכות

אולי עכשיו דרכינו נפרדות....

לאחרונה מול המראה אני עומד

בוחן אם שום דבר לא השתנה

ומנחם אותי שאין בכלל סיבה

לדאגה איתך

אמש כשישנת אני הקשבתי

מלמלת מתוך שינה שם לא מוכר

אך כשהתעוררת ואני שאלתי

ענית לי:"זה שום דבר"

אני הוצפתי ברגשות

וכ"כ קיוויתי שהן טועות

אך את מה שאז הרגשתי

גם את היטבת לראות

כי עיני התחילו אז לבכות

אולי עכשיו דרכינו נפרדות...

כן אני תמיד מלא תחושות

ומקווה מאוד שהן טועות

אך את מה שיש בפנים

העיניים מגלות

הן מתחילות תמיד לבכות

אולי עכשיו דרכינו נפרדות...

בגלל שאני צופה יחסית די הרבה בסרטים, אנצל את הבמה הזאת(שמפאת כמות הקוראים איננה מאפשרת לי פחד במה)

כדי להמליץ לכם על סרטים המתאימים לטעמכם.

"גומורה" - שילוב של ניאו-ריאליזם וטרנטינו. כלומר: המון מתח, יריות, מוות מאיים, הגיגים על מהות החיים בתוך קונטקסט של מאפיה, מצולם כמו-דוקומנטרי עם שחקנים שחלקם לא מקצועיים, אבל זה סרט שעובד חזק מאוד. הצילום מאוד מרשים, ומצליח להפוך שוטים "יום-יומיים" לשוטים סימבוליים כמעט בלי להתאמץ(לכאורה...).

בקיצור: למי שאוהב אלימות. למי שאוהב קולנוע איכותי. למי שאכפת לו מהרוע הקיים בעולם(הסרט מבוסס על ספר שמתעד את קורותיה של המאפיה הנפוליטנית).

"ספק" - כשהדמויות כתובות היטב - קל יותר לשחק אותן. וכשהשחקנים שמגלמים אותן הם שני השחקנים הטובים באמריקה כרגע (דעה אישית) - מדובר כמובן בסרט מנצח. מריל סטריפ ופיליפ סימור הופמן עושים עבודה נהדרת בסרט שכתוב נהדר(ומבויים בסדר. לא יותר). הסרט גם נטול אלימות וסקס כמו שדתיים אוהבים, ועוד מדבר על סוגיות של שמרנות דתית מול פתיחות - סוגיות אקטוליות תמיד בציבור הזה. כמובן, גם שחקניות המשנה משחקות נהדר, ובכלל מדובר בסרט מספק ביותר.

בקיצור: רוצו לראות!

"האורח" - ניכר שבמאי הסרט לא שמע על אדוארד סעיד ו"אוריינטליזם". הוא גם נטול מודעות עצמית לדעות הקדומות שלו עצמו. אז לומר שערבים הם נחמדים זו אמירה נ-ו-ר-א חתרנית באמריקה של היום. אז מה? למה זה מעניין אותי? הסרט אמנם יכול לעניין את שמאלני המחמד הישראלים שייהנו ודאי לראות כמה ערבים הם אנושיים ומסכנים בעולם המערבי. אבל מי שמחפש תחכום, עומק, איכויות קולנועיות כאלה ואחרות - שידיר רגליו מסרט זה. האם ריצ'רד ג'נקינס משחק טוב? - כן. בהתחשב בדמות השטחית שכתבו לו הוא עושה עבודה מצויינת. אבל מועמדות לאוסקר? רק בגלל שחברי האקדמיה רוצים להיראות נאורים וחתרניים.

בקיצור: מי שנהנה מסרטי האחים גרובייס ייהנה גם מסרט דל זה. גם מי שאוהב קיטש שטחי ולא מתוחכם על מפגשי מזרח-מערב.

כל השאר: דלגו.

ועוד כמה בקיצור:

"הכל מתחיל בים" - סרט רגיש ומרגש. הכי ישראלי שיש. חובה לראות. תסריט מעולה, בימוי מעולה.

"ויקי כריסטינה ברצלונה" - וודי אלן לייט. לא מרשים במיוחד. מוזיקה נהדרת שיוצאת מהאף(או מהאוזן..?) במהלך הסרט מרוב שימוש.

"ואלס עם באשיר" - עוד לא ראיתם??? זה בטוח בתוכניות שלכם. עוד סרט חובה.

"שלושה קופים" - סרט לחובבי קולנוע איכותי בלבד. איטי. כבד. מהורהר. מרשים מאוד. סוחט רגשית.

סרטים שאני רוצה לראות: "ההחלפה"(אני אחכה להקרנה סינמטקית), "נער קריאה"(סרט שואה שמעורר תשומת לב אוסקרית ומחלוקות על ייצוג השואה. ברור שאלך)ו"מבצע ואלקירי"(כדי להעריך את מידת הנזק שטום קרוז עושה לזכרון השואה...).

אולי גם אראה את "נער החידות ממומבאי" - סרט שלא מושך אותי במיוחד לצפות בו דווקא בגלל שכולם מדברים עליו.

תהנו.

אני