אין כמו אין כמו אין כמו אין כמו שבת בבית-חולים.

מכירים ת'קטע הזה, שאתם יושבים לאכול לבד, ליד שולחן שבת?

רק ששולחן השבת ממוקם מול עמדת האחיות, כך שכל עובר ושב

מביט בכם אוכלים, מציץ לתוך האינטימיות השבתית שלכם?

ואת הקטע הזה שישנים במיטה שיש לה שלט(להגביה את הראש,

להנמיך את הראש, להגביה את הרגליים, להנמיך את הרגליים)
ושבת שלמה צריך להתאפק מלשחק איתו?

ושנת השבת המפורסמת, שמלווה ב"ביפ" ועוד "ביפ" ועוד "ביפ" ועוד "ביפ",

עד שבא לך לחנוק את כל החולים, כדי שלפחות פעם אחת תשמע בתוך השקט

גם איזה "טווווווווווווווווווווווווו" אחד ארוך?

ואת הקטע הזה שאתם ישנים שנת שבת, ופתאום בא מישהו ומדליק לכם ת'אור?

כאילו אין מחר... סליחה, כאילו אין שבת? אז מה אם צריך לעשות בדיקת דם?

ואת טיול השבת המפורסם מהמיטה עד לעמדת האחיות? מסלול מומלץ!

ויש גם מסלול למיטיבי לכת: עד הבית-כנסת. (כי לחולים כל מסלול של מעל עשר דקות

הוא למיטיבי לכת. מה, לא?)

לא בא לכם פעם אחת להיות שבת בלי אף אחד שאתם מכירים? בלי דתיים של ממש סביבכם?

בלי אווירת שבת? בלי שירים? בלי מנוחה של ממש? בלי אינטימיות שבתית?

עם בונוס של אנטיביוטיקה לוריד פעמיים ביום?

ועוד בחינם?

אז כל מה שעליכם לעשות זה להיות חולים. פשוט, לא?

הודעה חשובה: משרד הבריאות מזהיר כי השימוש בהמלצות בלוג זה

אינו מומלץ ללא ליווי פסיכיאטרי מקצועי.

"אתה אמיץ" - זה משפט שאני שומע יותר מדי בזמן האחרון.

והוא מגיע תמיד כתגובה על אותה שיחת טלפון.

השבוע שוב הייתה לי שיחת טלפון כזאת, שמתחילה בשיחת חולין, מגיעה לשיא במשפט כמו "אז רציתי להציע לך את עצמי" ומסתיים בתשובה שלילית אך מנומסת ומעריכה.

למען הסר ספק - אני מאוד נהנה מתשומת לב. נהנה? לפעמים אני ממש קבצן של תשומת לב. ועדיין, אני לא מבין את ההגדרה הכ"כ מרחיבה למושג האומץ. אני פחדן, זאת עובדה שמוכיחה עצמה שוב ושוב. איני מעז להתמודד עם הדברים הגדולים בחיים שלי. אני נהנה להוכיח לאחרים שוב ושוב כמה הדברים הגדולים בחיים שלי ממש גדולים, אבל האמת היא שאני נהנה מכך שנולדתי לתקופה בה אנשים נאלצים להתמודד עם סוגיות הרות גורל כמו "כיצד אני הולך לממש את עצמי" או "מדוע הוא לא מחזיר לי טלפונים?" בעוד ההורים שלי למדו להתמודד עם שאלות כמו

"מה נעשה אם לא יהיה אוכל?".

לאחרונה אני מנסה ללמוד בעצמי להתמודד עם השאלות של ההורים שלי. אני אוכל פחות. ופחות. ופחות. סובל מכאבי ראש ובטן לעיתים קרובות, מוותר על ארוחות - כולל ארוחות שבת(כבר עברה עלי שבת בה לא אכלתי כלום מלבד סעודה שלישית באיזה ביכ"נ) - ומשלה את עצמי שהמינוס שלי נרגע קצת.

האתגר הגדול - והכישלון הגדול - שלי, הוא חיי חברה. זו איזו אשליה שאצלי לא מצליחה להתקיים. אין לי באמת חברים איתם אני יכול לפטפט. אני לא מצליח לבנות חברויות. לא מצליח לקשור קשרים ולצאת מן הבועה שלי. האמת היא שנורא לי בתוך הבועה. קשה לי לתאר את הפער בין העצב הבנאלי הנוחת על אנשים בודדים כמוני, לבין הדיכאון הקיומי ועוצמת הפאניקה מולם אני נלחם יום יום כשאני לבד. למען ההמחשה, אומר שאנשים בודדים נעצבים להתבונן בקירות הריקים של לבבם, ואילו אני נאבק כל יום כדי להעמיד את הקירות על עומדם.

כשתופסת אותי האהבה, אני לא מבין מה יש להשתהות. אם זה זה - אז זה זה. ואם זה זה, ואני יושב על התחת ולא עושה כלום - אני משתגע. אז החלטתי שכשאני מרגיש שזה זה - אני עושה מעשה. זה לא מונע ממני להשתגע, אבל כשאני מתקשר לבחורה ומציע לה אותי, אני שם סוף למחול השדים הפנימי שלי וחוזר לאיזשהו שקט פנימי של בדידות.

אז נכון, כשבחורה אומרת "לא", זה סותם את הגולל על חלום. וכל זמן שאני לא פונה אליה - החלום קיים. אבל אני לא רוצה לחלום יותר. חלומות משקרים. אני רוצה לחיות. ולחיות. ולחיות.

ועדיין, כמה שאני רוצה לחיות, אני לא מצליח לרצות לחיות בלי לחלום. פרדוקס, לא?

אני ממש מבין למה לאנשים נוח למתוח עלי ביקורת. "אתה לא דואג לעצמך", "אתה מזניח את עצמך", וכו' - נמאס לי כבר לשמוע את זה. גם אם זה נכון. אז אני מזניח את עצמי, אז מה? הדברים הגדולים איתם אני צריך להתמודד גדולים גם על רוב בני האדם. גם על אלה ש"אוהבים לעזור". אז נא לחסוך ממני הטפות מוסר.

אל תדוני אותי עד שתגיעו למקומי. ואם אכפת לכם מעצמכם - אל תגיעו למקומי....

טוב, בואו נהיה רציניים. לשם מה ליצור? לשם מה אמנות? למה לנו כל כאב הראש הזה?

הרי אנחנו דתיים. ואמנות דרכה להוציא שלדים מן הארון, לתלות כביסה מלוכלכת בחוץ,

להתפלש בבוץ ובעוד כמה דברים ולהוציא לכולם את העיניים מחוריהן. אז למה?

לפני כמה שנים למדתי - למדתי? טעמתי על קצה המזלג - אומנות מודרנית באונ' ת"א.

מה לא ראיתי שם? עירום, פורנו, סאדו-מאזו, וסתם שימוש יצירתי בהפרשות גוף(תודה,רועי).

מכיוון שאני חסיד תמים - ויש שיאמרו שוטה - של הכלת האחרות באשר היא, לא הנחתי

לזעזוע להעלים ממני כמה עובדות פשוטות: אין בהכרח קשר בין אמנות גבוהה לבין מוסריות.

חוסר-מוסריות איננו שקר. וכמובן, אמיתת היסוד הקיומית שלי: המאה ה-20 נתנה לאדם

מספיק סיבות להיגעל מעצמו. מה הפלא שזה בא לידי ביטוי באמנות?

השאלה הגדולה שלא מצאתי לה תשובה היא: מי אנחנו, ציבור דתי לאומי, בהקשר של מה שקורה בעולם? מי אנו מול השואה?(-בן גוריוניסטים) מי אנו מול נפילת הקומוניזם?(-חלק מהעולם המערבי) מי אנו מול עולם תרבות הפופ?(-חרדים מזועזעים? חילונים שלא הולכים למסיבות ליל שבת?) מכיוון שתשובות קלות תמיד היו בנמצא, החלטתי לחפש תשובות עמוקות. אמיתיות. לא כיף.

הציבור הדתי לאומי נזהר מאוד לנקוט רק בעמדות חד-משמעיות. הוא בעצם מושפע מהשיח הציוני הקלאסי - שתמיד היה חד משמעי, חד מימדי, צעקני. עד היום. לכן תמיד כשהיה צריך לנקוט עמדה מול סוגיה חדשה,לא נוצר שיח. פשוט חיכו לראות כיצד כולם יגיבו, ואז... מחליטים לאיזה צד ללכת. להוביל? אנחנו???

הפעם היחידה שחרגנו מן הכלל היא במפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק. אמנם לא היינו שם לבד,

אבל לבטח היינו מובילים. אבל זהו יוצא מן הכלל.

מול אמנות מודרנית אין בעיה לנקוט עמדה. ברור שנהיה נגד. אז למה לעזאזל דתיים מתעקשים להיכנס לתחום הטומאתי הזה? למה להם מוסדות אומנות? למה להתמודד מול היצר? כמובן, זו אינה שאלה שלי. אני תמיד הערכתי אמת, ומכיוון שאמנות שואפת לאמת - לא יכולתי שלא להעריך אמנות. השאלה שכן התלבטתי בה היא: האם דתיים שואפים לאמת? היתכן שיש בהם שאיפה לחקור ולבדוק דברים?

בגלל שלמדתי בישיבה תיכונית, והייתי גם בבנ"ע, היה לי ברור שדתיים לא שואפים לברר את האמת.

אמנם יתכן והיום המצב שונה, אך כך זה היה בזמני. לכן הופתעתי ושמחתי ללמוד שיש מוסדות דתיים לאמנות.

בהמשך הפכתי לחלק מאחד מהם, והבנתי שיש כאן משחק מסוכן: רוב הדתיים חיים ב"אתמול" אבל רוצים להרגיש "היום". לכן הם נגד כל "תרבות המערב" וה"גועל נפש" היוצא ממנה, אבל כ"כ שמחים שיש דתיים ש"נותנים תשובה" לאמנות המודרנית המנוונת וגורמים להם להרגיש חלק מאיזשהו "עכשיויזם" ערטילאי.

אין בציבור הדתי יכולת הכלה. אין יכולת להתמודד עם מורכבויות. "הכלת האחר" לגיטימית כאשר האחר פשוט להכלה: נכה, עני, חולה סרטן. לא כאשר הוא מורכב יותר. לא כאשר הוא בעייתי ומורכב מוסרית. ובטח לא כאשר האחרות שלו היא... חילוניותו. איך נאמר? את ר' מאיר היינו מאכילים קליפת רימון בכפית.

אני חייב להודות: אני צמא לשיח. לא להתלהמות. לא לוויכוחים קורעי עור תוף. פשוט - שיח. חתירה לאמת. ואינני מוצא. דתיים אוהבים להתבונן באמנים דתיים מבחוץ, לדעת שהם שם, ולפנטז על עולמות שלמים,נקיים ותמימים. אלא שבאמנות אין תמימות. יצירת אמנות יהודית אמיתית כרוכה במאבק. מאבק מול עולמות ערכיים מורכבים בהרבה מאלה שהוכשרנו וחונכנו להתמודד איתם. מאבק לאמת עמוקה הרבה יותר מזאת שחותרת להיות בעד או נגד אך לעולם לא להוביל. יצירת אמנות יהודית דומה מכל לסידרה "מסע בין כוכבים". זהו מסע למקום בו איש לא דרך עדיין. מקום מפחיד, מאיים, מסוכן רוחנית ורגשית. מקום שיש בו סכנות אמיתיות. אך מסתבר שישנם אנשים היודעים ללכת שם. מה חבל שרובם צעירים עדיין מכדי להוביל.

כך אנחנו צועדים תחת הנהגתם של אנשים שיודעים לדבר יפה מאוד, אך לא ממש יודעים לייצר שיח.

מוקדש בחום למסלול אמנות במכללת אמונה,לרגל התחלת השנה החדשה.