בגלל שאני צופה יחסית די הרבה בסרטים, אנצל את הבמה הזאת(שמפאת כמות הקוראים איננה מאפשרת לי פחד במה)

כדי להמליץ לכם על סרטים המתאימים לטעמכם.

"גומורה" - שילוב של ניאו-ריאליזם וטרנטינו. כלומר: המון מתח, יריות, מוות מאיים, הגיגים על מהות החיים בתוך קונטקסט של מאפיה, מצולם כמו-דוקומנטרי עם שחקנים שחלקם לא מקצועיים, אבל זה סרט שעובד חזק מאוד. הצילום מאוד מרשים, ומצליח להפוך שוטים "יום-יומיים" לשוטים סימבוליים כמעט בלי להתאמץ(לכאורה...).

בקיצור: למי שאוהב אלימות. למי שאוהב קולנוע איכותי. למי שאכפת לו מהרוע הקיים בעולם(הסרט מבוסס על ספר שמתעד את קורותיה של המאפיה הנפוליטנית).

"ספק" - כשהדמויות כתובות היטב - קל יותר לשחק אותן. וכשהשחקנים שמגלמים אותן הם שני השחקנים הטובים באמריקה כרגע (דעה אישית) - מדובר כמובן בסרט מנצח. מריל סטריפ ופיליפ סימור הופמן עושים עבודה נהדרת בסרט שכתוב נהדר(ומבויים בסדר. לא יותר). הסרט גם נטול אלימות וסקס כמו שדתיים אוהבים, ועוד מדבר על סוגיות של שמרנות דתית מול פתיחות - סוגיות אקטוליות תמיד בציבור הזה. כמובן, גם שחקניות המשנה משחקות נהדר, ובכלל מדובר בסרט מספק ביותר.

בקיצור: רוצו לראות!

"האורח" - ניכר שבמאי הסרט לא שמע על אדוארד סעיד ו"אוריינטליזם". הוא גם נטול מודעות עצמית לדעות הקדומות שלו עצמו. אז לומר שערבים הם נחמדים זו אמירה נ-ו-ר-א חתרנית באמריקה של היום. אז מה? למה זה מעניין אותי? הסרט אמנם יכול לעניין את שמאלני המחמד הישראלים שייהנו ודאי לראות כמה ערבים הם אנושיים ומסכנים בעולם המערבי. אבל מי שמחפש תחכום, עומק, איכויות קולנועיות כאלה ואחרות - שידיר רגליו מסרט זה. האם ריצ'רד ג'נקינס משחק טוב? - כן. בהתחשב בדמות השטחית שכתבו לו הוא עושה עבודה מצויינת. אבל מועמדות לאוסקר? רק בגלל שחברי האקדמיה רוצים להיראות נאורים וחתרניים.

בקיצור: מי שנהנה מסרטי האחים גרובייס ייהנה גם מסרט דל זה. גם מי שאוהב קיטש שטחי ולא מתוחכם על מפגשי מזרח-מערב.

כל השאר: דלגו.

ועוד כמה בקיצור:

"הכל מתחיל בים" - סרט רגיש ומרגש. הכי ישראלי שיש. חובה לראות. תסריט מעולה, בימוי מעולה.

"ויקי כריסטינה ברצלונה" - וודי אלן לייט. לא מרשים במיוחד. מוזיקה נהדרת שיוצאת מהאף(או מהאוזן..?) במהלך הסרט מרוב שימוש.

"ואלס עם באשיר" - עוד לא ראיתם??? זה בטוח בתוכניות שלכם. עוד סרט חובה.

"שלושה קופים" - סרט לחובבי קולנוע איכותי בלבד. איטי. כבד. מהורהר. מרשים מאוד. סוחט רגשית.

סרטים שאני רוצה לראות: "ההחלפה"(אני אחכה להקרנה סינמטקית), "נער קריאה"(סרט שואה שמעורר תשומת לב אוסקרית ומחלוקות על ייצוג השואה. ברור שאלך)ו"מבצע ואלקירי"(כדי להעריך את מידת הנזק שטום קרוז עושה לזכרון השואה...).

אולי גם אראה את "נער החידות ממומבאי" - סרט שלא מושך אותי במיוחד לצפות בו דווקא בגלל שכולם מדברים עליו.

תהנו.

אני

טוב, בואו נהיה רציניים. לשם מה ליצור? לשם מה אמנות? למה לנו כל כאב הראש הזה?

הרי אנחנו דתיים. ואמנות דרכה להוציא שלדים מן הארון, לתלות כביסה מלוכלכת בחוץ,

להתפלש בבוץ ובעוד כמה דברים ולהוציא לכולם את העיניים מחוריהן. אז למה?

לפני כמה שנים למדתי - למדתי? טעמתי על קצה המזלג - אומנות מודרנית באונ' ת"א.

מה לא ראיתי שם? עירום, פורנו, סאדו-מאזו, וסתם שימוש יצירתי בהפרשות גוף(תודה,רועי).

מכיוון שאני חסיד תמים - ויש שיאמרו שוטה - של הכלת האחרות באשר היא, לא הנחתי

לזעזוע להעלים ממני כמה עובדות פשוטות: אין בהכרח קשר בין אמנות גבוהה לבין מוסריות.

חוסר-מוסריות איננו שקר. וכמובן, אמיתת היסוד הקיומית שלי: המאה ה-20 נתנה לאדם

מספיק סיבות להיגעל מעצמו. מה הפלא שזה בא לידי ביטוי באמנות?

השאלה הגדולה שלא מצאתי לה תשובה היא: מי אנחנו, ציבור דתי לאומי, בהקשר של מה שקורה בעולם? מי אנו מול השואה?(-בן גוריוניסטים) מי אנו מול נפילת הקומוניזם?(-חלק מהעולם המערבי) מי אנו מול עולם תרבות הפופ?(-חרדים מזועזעים? חילונים שלא הולכים למסיבות ליל שבת?) מכיוון שתשובות קלות תמיד היו בנמצא, החלטתי לחפש תשובות עמוקות. אמיתיות. לא כיף.

הציבור הדתי לאומי נזהר מאוד לנקוט רק בעמדות חד-משמעיות. הוא בעצם מושפע מהשיח הציוני הקלאסי - שתמיד היה חד משמעי, חד מימדי, צעקני. עד היום. לכן תמיד כשהיה צריך לנקוט עמדה מול סוגיה חדשה,לא נוצר שיח. פשוט חיכו לראות כיצד כולם יגיבו, ואז... מחליטים לאיזה צד ללכת. להוביל? אנחנו???

הפעם היחידה שחרגנו מן הכלל היא במפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק. אמנם לא היינו שם לבד,

אבל לבטח היינו מובילים. אבל זהו יוצא מן הכלל.

מול אמנות מודרנית אין בעיה לנקוט עמדה. ברור שנהיה נגד. אז למה לעזאזל דתיים מתעקשים להיכנס לתחום הטומאתי הזה? למה להם מוסדות אומנות? למה להתמודד מול היצר? כמובן, זו אינה שאלה שלי. אני תמיד הערכתי אמת, ומכיוון שאמנות שואפת לאמת - לא יכולתי שלא להעריך אמנות. השאלה שכן התלבטתי בה היא: האם דתיים שואפים לאמת? היתכן שיש בהם שאיפה לחקור ולבדוק דברים?

בגלל שלמדתי בישיבה תיכונית, והייתי גם בבנ"ע, היה לי ברור שדתיים לא שואפים לברר את האמת.

אמנם יתכן והיום המצב שונה, אך כך זה היה בזמני. לכן הופתעתי ושמחתי ללמוד שיש מוסדות דתיים לאמנות.

בהמשך הפכתי לחלק מאחד מהם, והבנתי שיש כאן משחק מסוכן: רוב הדתיים חיים ב"אתמול" אבל רוצים להרגיש "היום". לכן הם נגד כל "תרבות המערב" וה"גועל נפש" היוצא ממנה, אבל כ"כ שמחים שיש דתיים ש"נותנים תשובה" לאמנות המודרנית המנוונת וגורמים להם להרגיש חלק מאיזשהו "עכשיויזם" ערטילאי.

אין בציבור הדתי יכולת הכלה. אין יכולת להתמודד עם מורכבויות. "הכלת האחר" לגיטימית כאשר האחר פשוט להכלה: נכה, עני, חולה סרטן. לא כאשר הוא מורכב יותר. לא כאשר הוא בעייתי ומורכב מוסרית. ובטח לא כאשר האחרות שלו היא... חילוניותו. איך נאמר? את ר' מאיר היינו מאכילים קליפת רימון בכפית.

אני חייב להודות: אני צמא לשיח. לא להתלהמות. לא לוויכוחים קורעי עור תוף. פשוט - שיח. חתירה לאמת. ואינני מוצא. דתיים אוהבים להתבונן באמנים דתיים מבחוץ, לדעת שהם שם, ולפנטז על עולמות שלמים,נקיים ותמימים. אלא שבאמנות אין תמימות. יצירת אמנות יהודית אמיתית כרוכה במאבק. מאבק מול עולמות ערכיים מורכבים בהרבה מאלה שהוכשרנו וחונכנו להתמודד איתם. מאבק לאמת עמוקה הרבה יותר מזאת שחותרת להיות בעד או נגד אך לעולם לא להוביל. יצירת אמנות יהודית דומה מכל לסידרה "מסע בין כוכבים". זהו מסע למקום בו איש לא דרך עדיין. מקום מפחיד, מאיים, מסוכן רוחנית ורגשית. מקום שיש בו סכנות אמיתיות. אך מסתבר שישנם אנשים היודעים ללכת שם. מה חבל שרובם צעירים עדיין מכדי להוביל.

כך אנחנו צועדים תחת הנהגתם של אנשים שיודעים לדבר יפה מאוד, אך לא ממש יודעים לייצר שיח.

מוקדש בחום למסלול אמנות במכללת אמונה,לרגל התחלת השנה החדשה.