פגשתי אותו בשעת לילה מאוחרת.

הטל כיסה את עלי הדשא הדקים.

הפנסים האירו, כי תפקידם להאיר.

והוא בא, ללא פנים, משתוקק לקחת.

ואני שיחקתי בו. כמהתל בחבר ישן-נושן.

"בוא, קח", חיוכי אמר לו.

והוא חייך אלי בחזרה.

ונעלם.

הגורלות אמרו לי להקריב.

אחרת אין לנו סיכוי.

אבל את מי אקריב?

ולמה?

מדוע לא להשיב את תשוקתו ריקם?

הרי המוות הוא כמו טלמרקטינג:

הוא תמיד יתקשר שוב ושוב,

ואנו לעולם לא נסכים לתת מרצון את שיש לנו לתת.

ואני?

אני תמיד אחזור ואומר:

אין בעיה. רק תחזור מחר.

ואכן, הוא תמיד חוזר.

אנחנו כבר כמו חברים טובים.

משחקים ביחד, ישנים ביחד,

מתבדחים, צוחקים, עושים חיים...

ועדיין, אינני שוכח  לרגע אחד:

הוא בא לקחת.

"קח אותי, קח...."

אני נורא אוהב את החיוכים שלכם.

את החיים הטובים שלכם.

המושלמים.

את המשכנתא.

את האוברדראפט.

את הילדים שאתם בקושי משתלטים עליהם.

את המתח הבלתי נסבל בעבודה(בה אתם מרוויחים בערך פי 4 ממני)

את ההתבכיינות על כמה רע לכם וכמה חסר לכם קצת חופש(אה,כן?...)

את הבטחון העצמי בצדקת הדרך, בלי לראות שיש אנשים גם בצד הדרך.

את החומות שאתם בונים בין החיים הסבירים שלכם לחיים הבלתי נסבלים שיש לאחרים.

את היכולת שלכם לשמוח למרות הכל.

את היכולת שלכם להנות מהחיים.

כשאתם שואלים אותי "מה נשמע" - אתם בעצם טועים בכתובת.

אתם הרי מצפים למצוא עוד אחד "משלכם".

עוד אחד שחי את החיים הטובים.

אמנם גרוש - אבל גרושים הרי הכי עושים חיים...

אמנם קורע את התחת בעבודה - אבל מי לא...

אמנם בלי ילדים - אבל הוא בטח כל שני וחמישי באיזה בית מלון...

והוא גם מחייך כל הזמן, אז הוא בטוח שמח...

והוא אפילו חזק כ"כ שהוא לא צריך חומות - עובדה, יש לו חברה חולה במחלה סופנית...

אחד שהספקות וחוסר הבטחון העצמי שלו הם רק מאפיינים להיותו אינטלקטואל ואדם עם עומק...

ובכן:

מישהו פעם ראה איפה ואיך אני גר?(טוב, יש אחת כזאת. זה היה לפני שנה)

מישהו פעם הזמין אותי לשבת?(יש שניים כאלה)

מישהו פעם התעניין כיצד אני שורד כלכלית?(אני יותר קורס מאשר שורד, תודה ששאלתם)
מישהו פעם התעניין איך אני שורד נפשית עם עבודה כ"כ לוחצת ועם חברה שנלחמת על חייה?(מה? אתה לא סופרמן?!)

מישהו פעם ראה בי חבר שלו?(גם כאן יש אחד כזה. עסוק יותר ממני...)

מישהו פעם התעניין בכאבים שלי? בסבל שלי? בצער שלי? בתסכולים שלי?בבדידות שלי?

(יש שתיים כאלה. אבל רק אחת מהן באמת הצליחה להבין אותי. וכנראה שזה הפחיד אותה. אולי בצדק)

מישהו פעם שאל אותי מתי אני נהנה? (הפעם האחרונה הייתה ביום א י"ח בניסן, 12.4.09 בצהריים)

אז נכון, יש לי חברה.

וכשאני איתה אני נהנה לפעמים.

אבל לעולם ההנאה איתה איננה שלמה.

לעולם מרחף הפחד שהכל ייגמר באחת.

מעלינו מרחף כל הזמן מעין מוניטור דמיוני שמצפצף.

ובכל רגע הוא עלול לעבור לדום.

והמוניטור הזה ממשיך לרחף מעלי גם שאינני איתה.

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בי, אל תשאלו אותי מה נשמע.

עדיף כבר לנעול את הדלת ולהגיף את התריסים.

שהפחד לא ידלג מעל לחומותיכם הבצורות ח"ו.

עדיף לכם כבר להיסגר בבית עם הילדים, עם המשכנתא, עם האוברדראפט, עם הגעגועים לחופש.

החיים יפים כל עוד חיים, לא?

היא פתחה בלוג. והיא כותבת בו על מה שעובר עליה. וזה נורא - אבל אני כבר התרגלתי.

המוות נמצא כבר כאן, מעבר לפינה. כבר רואים אותו, או לפחות נדמה לנו שאנו רואים אותו.

אני מקווה שיש עוד כמה רחובות לעבור עד שבאמת נגיע לפינה.

ושבאחד הרחובות יתהפך הגורל.

זה נורא פשוט: מישהו צריך למות, והלב שלו צריך להתאים למימדי גופה, לסוג הדם שלה ועוד.

כמובן, זו יכולה להיות גם מישהי. הגורל שיתאכזר למישהו/י אחר/ת יחייך אליה.

עד שזה יקרה היא על תקן של גוססת. זה נורא ברור.

עם עובדות אי אפשר להתווכח.

כדי לשפר את הסיכוי לזכות בפיס הזה, קונים זמן. ועוד קצת זמן. ועוד קצת.

הרופאים הם על תקן רוכשי זמן. הכסף באמצעותו הם רוכשים זמן הוא הטיפול הרפואי.

הטיפול הרפואי נפרט לתרופות ותזונה ופעילות גופנית ממוקדת מטרה.

שחרור מבי"ח לסופשבוע בבית שווה למכירת זמן. כי בבית יש תרופות שהיא לא יכולה לקבל.

ויש סיכוי מוגבר לחטוף זיהומים שמחלישים את יכולת הגוף להתמודד.

האם הגיוני שמי שזמנו קצוב רוצה למכור זמן?

מצד שני: הצורך לקנות זמן כופה עליה אורח חיים שאינו שונה בהרבה מאורח חייו של אסיר ממוצע.

פלוס עירוי לוריד. ובדיקות חודרניות כאלה ואחרות.

הדילמה של הצורך לקנות עוד יום ועוד חודש כדי להגדיל את הסיכוי לזכות בלב - ובחיים,

לעומת הרצון הנואש לחוות מעט חופש - המועצם בגלל הידיעה שיתכן ואלה ימיה האחרונים -

היא דילמה קשה גם לאנשים עתירי נסיון. זו דילמה לראשי ממשלה, לא לבחורות בנות 23

המחפשות את דרכן בעולם הזה. זו דילמה של חיים מול מוות. והיא צריכה להבליג, ולהתאפק,

ולהישאר בביה"ח 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, עד הסוף - הטוב או הרע.

אז שכוייח לקידמה שמאפשרת לה להחזיק על הברכיים לפטופ עם אינטרנט סלולרי ולכתוב בלוג.

ושכוייח לכל מי שייכנס, יקרא, ויגיב.

אחרי הכל, זה מה שנשאר:

pilpelet22.blogli.co.il