Joe be it - מכתבים שאני כותב לה

אי שם בקצה החשוך של האולם, נעה בחוסר מנוחה אישה שמנה.
שקט עכשיו. שקט מדי.
לא חשבת שתראה אותה.
כשהכל עוד היה פשוט ונעים, כשהכל כל כך טוב, חייכת, אפילו לא חשבת עליה.
וממש לפתע בזווית העין... היא ולא אחרת, הגברת השמנה בכבודה ובעצמה.
מגיעה פתאום, לאט לאט תופסת נוכחות, מתכוננת.
היא קמה, מיישרת את השמלה, מחכה לתורה. מכחכחת קלות בגרונה שותה קצת מים. מחכה לסימן שלה לעלות.
לא, היא לא אוהבת את התפקיד אבל כרגיל תבצע אותו נאמנה לכשתיקרא.
אולי רגע לפני שהיא מתחילה תחשוב שיש עוד משהו, שזה עוד לא ממש. אופטימיות קטנה...
היא לא תחייך, היא פשוט תעלה לבמה בשקט ותתכונן לסימן שלה.
לא יהיו מחיאות כפיים, אף לא רחש.
הגברת השמנה מכחכחת בגרונה.