בדרך החוצה מהמסעדה רוח של חורף, אנחנו עטופים במעילים.
הריח הכל כך מוכר של הים בלילה, מחזיר אותי בשניות לצבא, משהו נדרך בי לרגע ואני מחייך לעצמי.
קר ואנחנו נצמדים. האוטו רחוק.
כף היד שלה מחליקה במדויק לתוך שלי. תופסת בטבעיות את מקומה כאילו הייתה שם שנים.
יד נעימה אני מציין לעצמי. רגע אחר כך אצבעותינו משתלבות בלי לחשוב. נעים איתה לעזאזל. יותר מדי נעים.
אין לי מושג למה אבל זה מרגיש קרוב. מוכר.
אישה יפה. אמיתית. מודעת לכל מילימטר של נשיות אצלה ואני אוהב את זה.
באוטו, בדרך אליה היא מכוונת אותי ואני מצחיק אותה, אוהב לשמוע אותה צוחקת.
אחר כך, בחניה, אנחנו מתחבקים ואני נושם אותה עמוק ומחייך. היא עדינה ורכה בתוך הידיים שלי והריח המשכר של השיער שלה ממיס לי את קצות הגוף.
מנשקת אותי, נשיקה קטנה. מספיק כדי שארגיש את השפתיים שלה. מלאות, רכות.
הפה מתמלא לי רוק ונהמות קטנות מתחילות לעלות מתוך הבטן, במעלה הגרון. עקצוץ מוכר עובר לי בידיים.
היא מתרחקת לשניה ואז חוזרת, מנשקת אותי שוב ונפרדת.
לילה טוב מותק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
