לפני כמה ימים הזמין אותי חבר לשמוע הופעה שבה הוא ניגן, ג'אז של תחילת הקיץ.
אולם קטן, קצת יותר מעשר שורות, אקוסטי, נעים. הלכתי לבד.
שלא כהרגלי הגעתי מוקדם. פגשתי כמה אנשים מוכרים, התמקמתי לאט עם כוס קפה ותוכניית הערב, מציץ באנשים המצופפים לאט את האולם.
קצת לפני שהחשיכו התיישבה מאחורי חבורת אנשים ואני זוכר במעומעם מישהי מתולתלת בחולצה לבנה, ממש מאחורי. בחושך של האולם התרווחתי, הנחתי את היד על משענת הכסא הריק שלידי והתרכזתי במוסיקה.
ברך מאחור נתקלה בכף היד שלי ובאופן טבעי הזזתי מעט את היד. שוב נתקלה בי הברך ושוב הזזתי את היד.
בפעם השלישית השארתי את היד לכמה שניות, תוהה מה קורה. הברך זזה לאט עד שהיתה מתחת לכף היד שלי.
המשכתי להסתכל על הבמה, להקשיב. כבר לא זוכר כמה זמן עבר ככה, פתאום החליקה לתוך כף היד שלי כף יד נשית, רכה, התחלתי לסובב את הראש לאט לאחור והרגשתי את היד מתהדקת עלי לכדי לחיצה קטנה וארוכה שאומרת "בבקשה אל תסתובב". החזרתי את הראש קדימה, אוחז בה, מלטף את קצות האצבעות שלה, מניח לה להישאר שם.
מדי כמה דקות, בין קטעי הנגינה, היתה משחררת את אחיזתה אולי כדי למחוא כפיים וחוזרת אל תוך כף ידי, מתמקמת מחדש, רגע בעדינות ורגע בחוזקה, רגע מלטפת את גב היד שלי או מתופפת את המיקצב בקצות אצבעותיה, בציפורניים.
בתוך החושך העוטף את האולם התנהל דו שיח שקט בין שתי כפות ידינו, ללא מילים, יד בתוך יד.
בהמולת סוף ההופעה נשארתי לעמוד רגע מבלי להביט בה, מניח לה להתמזג בקהל העוזב, להיתחמק בשקט אך תוך הלילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
