"שני שיפודים ושני קבב ושיהיה שרוף" אומר האיש מעברו השני של הטלפון לבעל המסעדה הקטנה שנכנסנו אליה השבוע.
שלא יהיו לך דאגות, אומר לו ניסים ורושם במחברת הקטנה, יהיה שרוף כמו הלב שלי.
מסעדה קטנה, ארבעה וחצי שולחנות וריח של שוק.
השיפוד בטעם שיפוד של פעם. הקבב אורגינלי ומדוייק.
סלט ערבי טרי חתוך דק עם הרבה לימון והטחינה אחח הטחינה - שפתיים ישקו. אבות המזון.
אין זיופים.
אישה יפה יושבת איתי. טעים בפה וחם בלב.
אני מותח את הרגליים ומרגיש בבית, נושם עמוק, לוקח סחיבה קטנה מהקפה ומסתכל עליה בהנאה מתענגת לאט על לימון.
ילדה בת ארבע עם תלתלים שחורים נכנסת למסעדה אוחזת ביד של אביה ומסתכלת בסקרנות.
פתאום היא מסתובבת ואומרת לאישה שאיתי "את יפה". ככה פשוט.
מחמאות סחורה זולה. מחמאה מילדה בת ארבע אין לה מחיר בשום שוק.
אחר כך נכנסים לחנות בסביבה למשהו מתוק.
"איך הלוקום" ? אני שואל
"חנות של עיראקים" הוא אומר לאט, "מותר לטעום מהכל",
אני מתכופף מעבר לדלפק, מכניס חתיכת מתוק לפה ושואל אותו בשקט "גם מהעירקיות ?"
הוא נותן חיוך גדול "דוקא אני רואה שבאת מסודר" הוא עונה ומצביע על האישה שמסתובבת ומרחרחת את התבלינים,
אני מניד בראש ומחייך בחזרה. כן. לגמרי מסודר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
