אוה, אני באמת לא יודעת. אולי זה קשור לעובדה שכשאת והיא או הוא מדברים וגם אני נמצאת בחדר, אני למעשה לא נמצאת שם, לפחות לא בצורה שגורמת לכם להתייחס. אולי יש לזה קשר לעובדה שכשאני שואלת אותך משהו את לא עונה. ואו, אולי זה קשור לעובדה שעל כל דבר שאני עושה יש לך הערות.
"את לא צריכה לחפוף יותר מפעמיים בשבוע."
"תפשילי שרוולים."
"שבי נורמלי."
"לא אוכלים עם השפתיים."
וכמובן, "למה את בלחץ?"
למה אני בלחץ? למה אני בלחץ?! כי את מלחיצה אותי. כי אותך אסור לחבק, אסור לנשק. בך אסור לגעת, קדושה. את איכשהו מצליחה תמיד להעליב אותי איכשהו, לעקוץ אותי. את מעידה על עצמך ש"אין לי שום בעיה להודות שטעיתי" ו"אין לי גאווה". באמת? תחשבי שוב.
למה את חייבת לעקוץ תמיד? ולמה אותי? למה את גורמת לי להרגיש נחותה, סמרטוט, בן אדם שפל ומושפל? למה אני לא יכולה לספר לך את מה שעובר עליי? למה את תמיד מגעילה? מה כבר עשיתי לך? "אני לא מבינה שנאה בין אמהות לילדים שלהם" עאלק. את מבינה יפה מאוד. אני מתעבת אותך. מתעבת.
מתעבת, שונאת, שוטמת, בזה לך. כועסת עלייך, מייחלת למותך. אם הייתי יכולה הייתי הולכת עכשיו. ממש עכשיו. כי אני לא יכולה לחיות איתך יותר באותו בית! אני שונאת אותך כל כך. כל כך כל כך כל כך. אני שונאת אותך!!!
הלוואי שרק היה לי אומץ להגיד לך את זה בפנים. אבל זה בסדר. אני איתך גמרתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Beautiful Lies.