חדר מואר. שולחן עצום עמוס מאכלים ניצב לפני. בהתחלה התמונה מטושטשת מרוב המגוון הרב של המאכלים השונים, הצבעים והריחות מתערבבים. לאט לאט התמונה מתפקסת, מתבהרת, הפרטים מתחדדים: מנות פתיחה, סלטים, סוגי בשרים שונים, תוספות פירות אקזוטיים וקינוחים. והכל נראה כל כך טעים… איפה להתחיל?

אני מסתכלת על העולם. כל כך הרבה דברים מסקרנים אותי, מגרים אותי, קוראים לי- בואי, בואי, הושיטי את היד וקחי… שפות שמחכות להתגלגל בפי, מקומות שמחכים להדרך תחת רגליי, כלים שמחכים שאפיח בהם חיים, חימר שמחכה להתכייר בידי- להתעצב לגוף, קהל שמחכה להתרגש.

זה קרוב ורחוק באותה מידה, כמו אופק כמו פאטה מורגנה, יש יכולת, יש רצון, יש כשרון, אבל צריך לבחור, להתחיל בצעד אחד את מסע של אלף המילין... אבל החתול מחייך ושותק ומסרב לתת הנחיות. בשביל להתקדם צריך יותר מכישרון, צריך כוח התמדה, צריך שתהיה יכולת להכיל, לווסת את הרגש ויותר מהכל, צריך כיוון, נדרשת החלטה ונגזר מכך גם הוויתור להגדיר מה כן פירושו להשאיר דברים מסויימים מחוץ לגדר. לפחות לזמן מסויים.

בבטן שלי יש הגבלת מקום. אם אחרוג מעבר לכך יהיו השלכות לא נעימות: תהיה לי צרבת, בחילה, אני ארגיש מפוצצת, אני אשמין. והכי חשוב- בשלב מסויים אני כבר לא אהנה מהאוכל, לא אצליח להבחין בטעמים. האכילה תהפוך מאמצעי (להזנה, להתנסות) למטרה.

התשוקה עולה בי, מציפה אותי, יותר מהר ובעוצמה רבה יותר ממה שאני מסוגלת כרגע לתעל החוצה ליצירה, לעשייה. לכן אני "בולעת" בחזרה חלקים גדולים ממנה, אבל כמו כל פסולת שמנסים להפטר ממנה (תשאלו כל מומחה לאיכות הסביבה), היא לא באמת נעלמת. היא מתפרקת בפנים ומשחררת רעלים- קנאה, מרירות. בנוסף אורבות לי מעבר לפינה תחושות של חוסר קומפטנטיות ורגשי נחיתות.

יש שיעורים שנדמה לי שכבר למדתי, לקחים ומסקנות שלתקופות ארוכות הצלחתי לחיות לפיהם וחשבתי שהפנמתי. למשל: הכל לטובה. להסתכל על חצי הכוס המלאה. להשתמש בקשיים כמקפצה להתקדמות ולעשות מהלימונים לימונדה. ואז קורה משהו שטורף את הקלפים, מטלטל אותי ומעמיד את האמונה שלי בעצמי במבחן, סודק את הביטחון העצמי שלי: עכשיו כשאת כבר לא יכולה לאמר לאנשים "אני לומדת בטכניון" כשלשמך לא מצורף תואר "פקחית טיסה בחצרים" עכשיו כשאת מתחילה הכל כמעט מאפס, (מבחירה!), כשאת לא הולכת יותר במסלול המסומן, המותווה. איך הדימוי העצמי שלך נראה עכשיו, הא? גבירתי הנאורה והזחוחה? האם תצליחי לקפוץ גם מעבר למשוכה הזאת?

כן. כן לעזאזל. הקושי, הכאב, הפחד, הספק – אני לומדת להתיידד איתם. הם חלק ממני, ואפשר גם לעשות בו שימוש חיובי... הרי אני כל כך אוהבת ללמוד. אני צועדת בתוכם, והעיניים מתרגלות לחשיכה ("באת כלילה... הבא אל האוח, להראות לו בחושך את כל הדברים") בלילה הריחות אחרים, הצלילים אחרים, הצבעים כהים ועמוקים. ללילה יש את המתנות שלו. הושיטי את היד למשש, להריח, לטעום.

אני מרגישה (לא... אני יודעת) שנולדתי לשמוח. ליהנות  מהחיים, למצות אותם עד תום. לא להיות "ליד" אלא נוכחת מלאה. לעשות, ליצור. להיות כמו האנשים  האלה שאני רואה סביבי מדי פעם  ואומרת לעצמי "אחח.. ככה, ככה צריך לחיות". אני נחושה להיות שם. אני נחושה להיות. בעצם, רגע, אני רגל אחת כבר שם, רק צריך לזכור, לזכור לנשום: פנימה, החוצה... ועכשיו עמוק.

 הכל כבר כאן, אני כאן.