כשאני פותח את הכרום,ומסתכל על הלשוניות שבהן ביקרתי לאחרונה,הבלוג קופץ החוצה אל מול העיינים.
כל כמה זמן,אני נכנס לבפנים ומסתכל על הפסוט האחרון. ואומר לעצמי שאני לא כותב מספיק
ושזה מחדל שאני לא כותב מספיק ושצריך לחזור לכתוב,וכל פעם זה מתמוסס באיזשהוא שלב.
החיים זה כאן,המקבילה האמיתית לחיים זה כאן.
כל כמה זמן אני מחליט לעשות מעשה,ועושה משהו קטן ממנו,ואז הוא מתמוסמס ברגע האחרון בגלל סיבה מסוימת.
נמאס לי לא להגשים רצונות.
כל פעם מחדש אני פותח פה במשפט "לא כתבתי מלא זמן"
באמת לא כתבתי מלא זמן,אני מתחבא מאחורי המסכה של הפסיכומטרי כדי להימנע מלעשות כל מיני דברים, אני רוצה לבוא,אבל לא יכול,כי פסיכומטרי.
אה,ואי,זה ממש מגניב,אבל פסיכומטרי.
הפסיכומטרי זה תירוץ,אם הייתי משקיע באמת את כמות הזמן שאני אומר שאני משקיע,אז כנראה המצב היה טוב יותר.
אני לא יודע.
נמאס לי,
ממה נמאס לי?משומדבר באמת.
כיף לי לגור בתל אביב,העבודה מגניבה,החיים טובים,גם הלימודים,באופן יחסי,הלימודים בסדר.
אבל...אבל משהו חסר.
נמאס לי מדברים חסרים.
אני רוצה...מה אני רוצה?אלוהים יודע מה אני רוצה.
אני רוצה להפסיק לחשוב על העתיד ולדעת שיש הווה,אני רוצה לא לפחד לעשות
אני רוצה לעשות.
אני רוצה.אני צריך.
רק בכי יש במקום הזה,כל הזמן,
אני מרוויח כסף טוב,אני עצמאי,אני גר לבד בתל אביב,אני בקשר טוב עם המשפחה שלי וההורים שלי,אני כבר לא שבור לב,אם כי בטוח מרגישים צביטה קטנה כשחושבים עליה.
אני מתכנן נסיעה לחול בקרוב,אולי אפילו יותר,הלימודים הולכים בכיון הנכון.
אז למה אני מרגיש...ריק.
הגעתי למסקנה שאין פה כלום,מעטפת צינית שמכסה על אינטיליגנציה בגרוש שמתחתיה אין שומדבר ממשי,רק קיום.
צוחק בקול,מדבר בקול,תנועות גרנדיוזיות מאפיינות אותי בתקופה האחרונה,אבל מתחת פנימה,רק שקט.
לא יודע,אולי אני לא דפוק באמת,אולי כולם ככה ואני רק משווה לזה יותר מידי נפח,או שאולי אני דפוק מכולם,ורק מסווה את זה יותר טוב.
החיים ממשיכים והכל כאן בסדר.
נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: