לזכרו של אלכס קושנירסקי,בן 21 במותו.
מפקד
חייל
חבר
בנאדם.
שמואל ב', פרק א', פסוקים י"ט-כ"ז :
יט הצבי, ישראל, על-במותיך, חלל: איך, נפלו גיבורים.
כ אל-תגידו בגת, אל-תבשרו בחוצות אשקלון: פן-תשמחנה בנות פלשתים, פן-תעלוזנה בנות הערלים.
כא הרי בגלבוע, אל-טל ואל-מטר עליכם ושדי תרומות: כי שם נגעל, מגן גיבורים מגן שאול, בלי משיח בשמן.
כב מדם חללים, מחלב גיבורים קשת יהונתן, לא נשוג אחור; וחרב שאול, לא תשוב ריקם.
כג שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם, לא נפרדו; מנשרים קלו, מאריות גברו.
כד בנות, ישראל אל-שאול, בכינה; המלבישכם שני, עם-עדנים, המעלה עדי זהב, על לבושכן.
כה איך נפלו גיבורים, בתוך המלחמה יהונתן, על-במותיך חלל.
כו צר-לי עליך, אחי יהונתן נעמת לי, מאוד; נפלאתה אהבתך לי, מאהבת נשים.
כז איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה.
איך נפלו גיבורים,ויאבדו כלי מלחמה
אבל למי אכפת מכלי המלחמה,כשהגיבורים נופלים
אף אחד לא בוכה על טנק שנשבר.
כולם יבכו על חיים שנהרסו.
ביום רביעי בבוקר,ראיתי פה ושם אולי דיווח כאן ודיווח שם,על מה שקורה בצפון
בשעות הערב,דניאל התקשר אלי,ואמר לי שהוא נמצא מתחת לבית של אלכס בנס ציונה,עם שיר ורפאלה
ושאלכס היה באחד מהטנקים שהתפוצצו.
מאותו רגע,נראה לך שכל החיים התפוצצו.
השיגרה עדין החזיקה מעמד.
יוגב בדיוק התקשר,וביקשתי ממנו להודיע לי אם הוא ידע משהו
אחרי זמן שיחה מסוים,גל התקשרה,בדמעות,ואמרה לי שאלכס נהרג.
סימני השבירה הראשונים החלו,
וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שאני כל כך חסר אונים בשביל לעזור עכשיו
אחר כך התחיל רצף טלפונים,מפה לשם ומשם לפה.
ליויתי אנשים טלפונית בעודם בדמעות.
ושאלתי את עצמי למה אני לא בוכה.
ממתי אני נהייתי כל כך אפאתי למוות שמסביב.
הלילה היה יום במעיין הזיה מוזרה שכזאת,והעברתי את יום חמישי,צמוד למסכי החדשות בטלויזיה וברשת,מנסה לסדר את הפאזל הזה שיש לי בראש.
בעוד אנשים ממשיכים לזרום לכיוון נס ציונה,ואני לא יכול לצאת מהבית בגלל הרגל.
עד יום חמישי בלילה הגופה לא הוצאה מהטנק.
יום שלם של מלחמה,שישמידו את ביירות,שישטחו את לבנון,למי אכפת,חברים שלי שוכבים בשטח,מי יודע מה המצב שלהם,והפוליטיקאים מדברים על..אלוהים יודע מה.
הסוף לזה הגיע היום,טלפון בהול על הבוקר,שאישר שההלויה תתקיים בין שתיים עשרה לשתיים בצהרים,בבית העלמין בקיבוץ נען.דאגתי שאני אוכל להדיע,והודעתי להורים שלא אכפת לי,אני עדין נוסע,למרות הרגל.
בדרך לשם,תהינו למה הוא נקבר דווקא בנען,היום התברר שזה היה המקום הראשון שהמשפחה שלהם גרה בו כשהם עלו לארץ.
אף פעם לא הייתי בהלוויה צבאית,זה מקבל נופך שונה,נופך,לא נכון,לא מציאותי.
קהל של עשרות התקבץ שם.
מקרים כאלו,גורמים לך לחשוב על מה קורה כשאתה תמות,ומי יבוא להלויה שלך.
הגענו לשם,ואז הגיעה המשפחה,ועל רקע כל השקט והדממה האלו,היפחות של שיר.
אני לא זוכר באיזה שלב דמעות התחילו לרדת במורד הלחי,ואז,זה נגמר,ככה פתאום.
פתאום הרב הצבאי מפסיק עם הקול המונוטוני,והיריות נשמעות,אני רואה כמה מהקצינים הבכירים שהיו שם אוטמים אוזנים בעודם מחכים ליריות.
למה את זה אתם לא יכולים לשמוע?למה לכם לא נשבר הלב לראות את המשפחה ההרוסה,את הדמעות בעיינים רבות כל כך.
איך הופכים שזה כבר לא יהיה אכפת?
החיילים מתפנים,וקהל האנשים מתחיל לזרום,ולאט לאט,גם הקהל מתפזר,ונשארים כמה בודדים.
הקבר נראה כמו ערוגת פרחים אחת גדולה זרים שרשום עליהם "פיקוד הצפון" "שיריון" "צבא הגנה לישראל" ועוד רבים אחרים,זרים של חברים ומכרים,זר של הקאסט,גדול,עם סרט שחור מעליו,ורדים,בהמוניהם,אבנים,נרות, ערמה אחת וגדולה,ואתה לא יכול שלא לתהות אם זה זמן טוב לחייך או לבכות,או לחייך בבכי,כי כל האהבה הזאת לבנאדם אחד,ומצד שני,למה דווקא הוא.
אני מסתכל על שיר במהלך הטקס,על שיר,ועל גל,ליאור וראו,חן,מעיין,ענת,פרצופים,פרצופים בכל מקום,עיינים אדומות,דמעות על הלחיים,לא יודעים איפה לשים את עצמם,ומה לעשות.
העולם התפזר,ונשארו מעטים.
חריקת גלגלים,וסווט יוצאת מהרכב,הודיעו לה על זה במהלך יום רביעי או חמישי,והיא מיד עלתה על טיסה חזרה.
בכל ההמולה שהייתה מסביב בהתחלה,לא באמת יכולת להרגיש שקורה משהו שבור בפנים.
אבל כשהיא ניגשה אל הקבר,לבדה,והתפרקה ממולו,משהו בתוכי נשבר
משהו ביגון העצום הזה של אדם אחד על משנהו,נראה כאילו לקחו את זה מחיים אחרים,מסרט,זה היה.שגוי.
איך אפשר?איך אפשר בלב קר להרוג ככה בן אדם.
צער ויגון מתערבבים יחדיו,ביחד עם זכרונות,בעבר מתוקים,עכשיו כבר מרירים מתוקים.
כמו הפעם ההיא,עם הבירה ביומולדת של רפאלה.
כמו לראות אותו ואת שיר ביחד.
אני חושב שרק כשאני שומע את השם שלו,או קורא את זה פה ושם,אני רואה את התמונה של חייל.
אני לא רוצה לזכור אותו כחייל.
אני רוצה לזכור אותו בתקופה שהוא הסתובב עם החולצות פלאנל כרוכות מסביב למותניים,או עם המעיל השחור המוזר ההוא.
אני רוצה לזכור את הפעמים שהוא היה יוצא מהצבא והוא ושיר היו כל כך שלמים ביחד.
את המבט של שיר כשהיא דיברה איתו בפאלפון,או הסתכלה עליו כשהוא נרדם פה או שם.
כשמתאבלים על מישהו,לא מתאבלים עליו,בסופו של דבר,תמיד מתאבלים על זה שאנחנו נשארנו בלעדיו.
כי להם,להם טוב,כי אנשים לא מתאבלים על מותם של אנשי הזדון והרוע.
ואם יש צער על מישהו,זה בגלל שהוא עשה טוב בחייו,ומגיע לו טוב גם אחרי מותו.
להם טוב שם למעלה.
ואנחנו צריכים לאחות את השברים של האובדן.
אני מתחיל..לאבד את עצמי.
אני מנסה לחשוב,על מינוחים הולמים שאפשר להגיד אותם בשלב כזה אבל להגיד"זה ממש דפוק\מחורבן" זה כל כך קטן ולא משמעותי,שאני אפסיק לנסות לחשוב על משהו הולם יותר להגיד.
דובר המתים,הוא אדם שמספיד את אלו שמתו,מנקודת ראות אובייקטיבית,הוא מציג את העובדות כמו שהן,עם הטוב,הרע וכל מה שבדרך,וככה אתה יכול לנסות להתמודד עם האובדן כראוי.(מובא מאת ספריו של אורסון סקוט קארד)
אני לא יכול,לדבר את מותו של אלכס,לא הכרתי אותו מספיק זמן,וגם בזמן שהכרתי אותו,לא הכרתי אותו באמת.
אני יכול ללמוד,מהצער של אחרים,מהמבט הנבוב בעיינים,עד כמה שאתה מפספס דברים שכאלו.
במיתולגיה עתיקה כלשהיא,אני חושב שזאת הייתה הויקינגית,ישנו מקום,בשם וולאהלה,מקום משכנם של הגיבורים.
אלכס,על במותיך חלל.
אני מתפלל,שנשמתך שוכנת בהיכלי וולאהלה.
אני לא יכול לחשוב על שום דבר נוסף להגיד.כי שומדבר אחר לא יוצא לי.
יהי זכרונך ברוך
איך נפלו גיבורים.
אחרי כל מה שנכתב כאן,זה עדין ההספד היחיד שאני יכול לכתוב אותו בלב שלם.
wish you were here-pink floyd
So, so you think you can tell heaven from hell
Blue skies from pain
Can you tell a green field from a cold steel rail?
A smile from a veil
Do you think you can tell?
And did they dot you to trade your heroes for ghosts?
Hot ashes for trees?
Hot air from a cool breeze?
Cold comfort for change?
Did you exchange a walk on part in the war for a lead role in a cage?
How I wish, how I wish you were here
We are just two lost souls swimming in a fish bowl, year after year
Running over the same old ground
What have we found?
The same old fears
Wish you were here
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: