השבוע האחרון עבר בתחושה של.. קהות חושים,אני חושב שזה הדרך לתאר את זה
אני לא בוכה,אני לא אבל,אני לא כלום
אני פשוט קיים,וזה מציק לי.
דניאל כתב לפני כמה ימים שהוא הרגיש תלוש בכל המהלך הזה של השבעה.
אני מוצא את עצמי מזדהה איתו בהרבה דברים,בזה גם.
לא יכולתי להגיע לנס ציונה השבוע,מבחינה בריאותית,ואומנם יכולתי לנסות לעשות משהו,אבל אני לא רוצה,יותר נכון,זה לא שאני לא רוצה,זה פשוט העובדה שאני לא חושב שאני יכול לתרום.
אני לא יכול לעזור לשיר במצבה הנוכחי,והיא גם ככה לא צריכה את העזרה שלי,אני לא יכול לעזור למשפחה,כי אני לא מכיר אותם,ומה אני יכול להגיד שיגרום להם להרגיש יותר טוב?
אני לא יכול לעזור,אני לא יכול לפעול,אז אני לא חושב שכדאי שאני אהיה שם.
הם יסתדרו בלעדי.
תקופת ההסגר שלי נגמרת היום,סוג של.
אבל בואו נעשה את זה מסודר.
חוץ מלבשל הרבה השבוע,לא עשיתי כלום חוץ מלראות טלויזיה ולא לעשות כלום מול המחשב.
ביום שלישי הורידו לי את התחבושות המסיביות ושמו במקומן תחבושות קלות,שאני אוכל להסיר אותן מחר.ההקלה שבמקלחת היא בלתי ניתנת לתיאור.
בת דודה שלי מחיפה פה,ההורים שלה הביאו אותה לפה ביום שני כי הם חששו לשלומה.
אילן,אחד החברים מהבסיס,כל הזמן שולח עידכונים חדשים מהחזית "פגעו אצלנו קטיושות פה ופגעו אצלנו קטיושות שם,פגעה 100 מטר מהפיצריה המשפחתית" וכו'.
"אילן,אל תמות,לשוחרים לא עושים הלויה צבאית"
אני קהה חושים בנוגע לכל זה,אני לא יודע,איכשהוא כולם לוקחים את זה קשה,ואני באיזי שלי.
אני קורא יותר ויותר אנשים ממרכז הארץ שמודאגים בגלל המצב"אוי לא,הם יפגעו בנו" אוי לא פה ומה יקרה שם,ואני לא מבין איך זה שאני לא מתרגש מזה,איך זה שאותי זה לא מלחיץ?
אולי בגלל שאני גר בשטחים,והמנטליות שלי לזה שונה.
אולי בגלל שאני גר כל כך קרוב לרמאללה,אז ערבים מתים לא מעניינים אותי
אולי אני בכלל דפוק עד העצם בגלל שהדבר היחיד שמלהיב אותי זה העובדה שביירות מושמדת לאט לאט ואני פתאום רוצה לשרת בטייסות ולשלח מטוסים שיהרגו את הבני זונות האלו.
אני חושב שזה נועד להפיח רוח מלחמה בכל חיילי חייל האויר באשר הם כדי לגרום להם לרצות לשרת יותר.
ביום ראשון,אחרי המטח הראשון והקטלני,נודע לי שאחת הקטיושות נחתה בבסיס שלנו,20 מטר מהמגורים שלי,פחות או יותר.
20 מטר,ממקום שעד לפני שלושה שבועות באותה שעה הייתי אמור להיות שם.
חשבתי על המזל שלי שסיימתי ללמוד כי אם לא הייתי מסיים אז בזמן הזה אני הייתי בדיוק באותו איזור מופגז,אחרי המחשבה המרנינה הזאת,הרמתי טלפון למפקד שלי ולעוד כמה חברים שמשרתים שם בשביל לוודא שהם בסדר.
אני מרגיש כל כך אבוד מהמחשבה על זה שלא כואב לי,אני לא אבל על כלום,אני פשוט מתקיים.
כתבתי כבר
אני לא יודע למה אני כותב את זה,שבוע שלם שאני שואל את עצמי מה אני רוצה לכתוב,ועכשיו איך שהגעתי לזה אני באותה מידה יכולתי לכתוב את זה בכל יום אחר של השבוע,כי זה לא היה משנה כלום.
the show nust go on
ונראה כאילו החיים של כולם ממשיכים כרגיל,אנשים הולכים להופעות ומגיעים למקומות,אני יוצא היום לתל אביב,שבטח תהייה הומת אדם,כאילו שכלום לא קורה,כאילו שחיילים לא מתים בצפון וכאילו שהם לא בסכנה גם,המנטליות הזאת של "אנחנו לא ניפגע כי אנחנו גרים בתל אביב" מרגיזה אותי,אני כמעט שמח על החדירה ההיא של מחבלים לכיון כפר סבא,פתאום המרכז מתחיל לחשוש גם,פתאום לא כולם מוגנים.
עכשיו תבינו איך זה היה לחיות בסביבה ירושלמית 6 שנים,עכשיו תבינו איך זה להסתובב כל היום ולפחד ממוות,או מהתפוצצות.
אני כבר לא מפחד,אני לא יודע למה,אני רק נמצא פה,"שותקים מבפנים,צוחקים מבחוץ"
הירהרתי במוות של עצמי לא מזמן וחשבתי על מה יקרה אם יקרה לי משהו
מה היה קורה אם אני הייתי על רכבת בדרך לבסיס באותו יום,או אם קטיושה הייתה נופלת לי ליד הרגלים
וכלום,אין רגש,אין שומדבר.
כנראה מתתי מבפנים לפני הרבה מאוד זמן בלי ששמתי לב,ועכשיו אני מתחיל לשים לב לתוצאות.
בתקוה לעתיד טוב יותר.
מיקי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: