אני לרוב מנסה להימנע.מלכתוב פוסטים סטייל "בוהו,ההורים שלי עשו לי ככה וככה" וכל מיני פוסטים דיכואניים של פריקים מצויים
אבל פעם בכמה זמן קורה מקרה כמו זה,שפשוט גורם לי לרצות לרסק ולשבור כל דבר בסביבה שלי מרוב עצבים עליהם.
אלוהיםפ יודע למה הם היחידים שמצליחים להדליק לי את הטריגר הזה בצורה הזאת,אבל,זה מה יש.
ההורים שלי טסים שבוע הבא בשעה 5 וחצי בבוקר.
אי לכך ובהתאם לזאת,הכלבתא הפרנואידית שקוראת לעצמה אמא שלי רוצה לקרקע אותי לבית ביום שישי כי היא "לא רוצה לחכות" שאני אגיע עם הרכב בשתים בבוקר כדי לאסוף אותה.
באופן כללי,הייתי אומר מילא,רק שהפעם אני מפסיד עבודה,שזה עוד בקטנה,ואירוע שאני מחויב להיות בו אחרת יסקלו אותי עד קץ הזמנים.
אני אפילו לא יכול לחשוב כמו שצריך,אני רוצה להרביץ למשהו
כוסאמק יא כלבה,אני יודע שאת טסה,באמת שאני יודע,ואני מאושר מזה הרבה יותר ממה שאני מרשה לעצמי להראות.
אבל את לא יכולה לסמוך עלי?זה שאת פוסטמה ושבוע מראש חושב אם צריך להיות בנתב"ג בשתים או בשלוש,אז בגלל זה את לא מרשה לי לצאת לשום מקום?
אולי עדיף ככה,תשאירו לי כסף,ואני אצא להוציא את המכונית במוצ"ש או במהלך יום שבת,
אני לא יכול יותר איתם,באמת,השבועיים האחרונים בבית היו מבחן סיבולת על אנושי ליכולות שלי להבין את ההורים שלי,כמובן שזה לא מצליח והם מעצבנים מרגע לדודלי.
לא רוצה להיות פה בשבוע הקרוב,לנסוע לתל אביב,לעבוד,ולהיעלם מהבית לשבוע.
אל תדברי איתי,אל תסתכלי עלי,פשוט...אל.
כוסאמק,אני שונא להשימע כמו איזה ילד קטן,אבל אני לא שולט בזה.
ואני חושב שזה פעם רשאונה בהרבה זמן,שהכתיבה לא נתנה לי שקט.
(אוטוטו חגיגות שנה לטכני,חצתישנה לרישיון,וכו'.)
שנאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: