ככל שהזמן לטיסה של אחותי מצטמצם.
רף העצבים שלי בסביבת הבית עולה.
הפרנויה של אמא.
סידור כל סדר היום שלך מחדש רק כדי שזה יתאים לצרכים שלה.
אז אותה לא תראו 4 שנים בלייב ורק בסקייפ
ואותי תראו במשך שנה אחת לשבוע.
ואז ב4 שנים הקרובות אולי פעם בחודש.
איך זה שפתאום,הכל מקבל התייחסות שונה.
ככל שהזמן לטיסה מצטמצם.
אני מנסה לצמצם שהות בבית.
באמת,מה הטעם
שאמא תחטוף התקף שבץ על זה שאני מנסה למכור כמה ספרי תורה.
כאילו,בואי נהיה שניה כנים עם עצמנו,לא נגעתי בהם בערך מהבר מצוה,הם אפילו לא בבית,אלא זרוקים איפשהוא בעליית הגג.
אבל כשאני מדבר על למכור אותם,היא מתחילה לתקוף כאילו שהצעתי למכור את הבית בערך.
"זה חלק אינטגרלי מפה"(היא לא אמרה אינטגרלי,אני לא מאמין שהיא תדע מילים שכאלו)
איך זה יכול להיות חלק אינטגרלי אם לא ראינו,שמענו או שמנו לב לזה ב7 שנים שעברו מאז?
"אולי באותה הזדמנות,תמכור גם את המיטה,הארון השידה,המחשב"
"וואלה,אבל את יודעת מה,בכל אלו,משתמשים! ובזה,זה נשאר זרוק שם,אז למי אכפת"
הייתי יכול לממן לעצמי את הvision m מהכסף הזה.
אם בכסף עסקנן,המצב לא נראה מזהיר במיוחד,אם אני אצליח לעבוד כמו שאני רוצה לעבוד השבוע,בהתחשב במגבלות שיש לי,אז אני בתקוה אצליח לעשות 2000 שקל עד סוף השבוע.
מה שישאיר לי את שלושת ימי פסטיבל הג'אז להשלים הכנסות ללפחות 2500,וככה ביחד עם ה1200 של החודשים שעברו לסגור את החופש יפה עם מצלמה.
מחר אני בתקוה אלך למכור את הג'ורדנים שלי,ככה שאם יתמזל מזלי אני אוכל למכור המון ספרים שאני לא רוצה ולהגיע אולי לסכום של 500 שקל,בערך,בתקוה.
ואם עוד לא מחר,אז מחרותים(או ברביעי)
באמת שמתחיל להימאס עלי.
"אמא,אני רוצה לשנות את העיצוב של החדר"
"אולי אחרי שדינה תטוס"
"אמא,אני רוצה X"
"אולי אחרי שדינה תטוס"
"אמא,אני רוצה לאכול"
"אולי אחרי שדינה תטוס."
באמת שנמאס,כאילו,הם בוכים על זה שהבת שלהם טסה ללמוד 4 שנים בחו"ל.כשהיא באה לבקר שנה הבאה.
הבן שלכם חתם לחיות 7 שנים מחוץ לבית,בארץ אומנם,אבל עדין.
וכל מה שהיה לכם להגיד זה..אה,בעצם שומדבר.
מספיק.
מספיק.
מספיק.
חשבתי שהתבגרתי מספיק בשביל להתעלות על זה.
מתברר שלא.
מספיק
מספיק
מספיק
ודי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: