though life is rough life is tough and all I can do is laugh

לפני שבועיים,עמדתי בתור שנמשך לנצח בסופר,הקופה הכי קצרה בסופר ונראה כאילו היא נמשכת לנצח,כשהגעתי לקופה ראיתי אישה מבוגרת,כל גבול הפנסיה אפילו הייתי אומר,מחזיקה עיפרות ומקישה בעזרתו על הלוח.

"היא תעבוד מהר יותר בלי העיפרון המקולל הזה" אמרתי לעצמי,מבט בוחן מקרוב,בדרך התפיסה של המוצרים,ביד הרועדת,פתרום הבנתי שזה פרקינסון,או משוה נוראי שכזה.נקבר לי הלב.

היום נכנס לחנות משה.

משה הוא אחד המוזרים האלו שמתרוצצים הרבה ביד אליהו וצובאים על החנות מידי יום,הוא כבר מוכר אצלנו,קונה מידי פעם,מזיין את השכל הרבה,אני כבר לא יודע אם להאמין לסיפורי המאפיה,לסיפורי הנשים והפציעות ואלוהים יודע מה עוד,אבל אני שומע אותו מדבר,ונשבר לי הלב.

נשבר לי הלב כי אני נמצא בעמדת אדנות על האנשים האלו,על הקופאית בסנטר שמעבירה לי את המוצרים.

על משה שמבקש ממני בטריות לרדיו שלו כדי שיעבוד,מה אני יכול לעשות איתם?מה אני אמור לעשות איתם?

ב"לעולם-לא-עולם" ארתור מוצא את עצמו אצל הנזירים השחורים,עם סטירת מציאות,שבה הוא מבין מי הוא,או יותר נכון,איך הוא נתפס בעיני הקהל הסובב אותו.

לפעמים אני חושב עליהם כעל האנשים האלו.כעל האנשים שנפלו בין השורות,מתחת למרצפות העולם ומצאו את עצמם ברכבת התחתית של לונדון,ברחובות הצדדים של יד אליהו,בכל עום שהם בוחרים להגיע עליו.

עצוב לי,ורע לי,לראות אנשים כאלו,עצוב לי כי אין מה לעשות,ורע לי כי מפגש כזה שואב ממך הרבה אנרגיה,וקשה מאוד להחזיר אותה בחזרה.

אני חושב על הנידחים,הדחויים,שולי החברה,אלו שאף פעם לא אכפת לנו מהם,אלו שאנחנו תמיד מפנים מהם את המבט.

בדרך כלל יוצא לי להצליח להבליג,אבל ההומלס ביום שבת,עם 2 העגלות שמלאות בכל החיים שלו,ומעל העגלות האלו כלב קטן ומדובלל,כמה...אנושי צריך להיות בשביל מעשה כזה?כמה בנאדם? והיה את ההומלס ההוא שנכנס עם הכלב,וסיפר שבגלל שקרה משהו לכלבה הקטנה הזאת אז הוא פשוט זרק את הכל בשבילה,ועכשיו הוא במצב הזה,אני אפילו לא בטוח אם הוא הומלס או לא.וזה באמת לא משנה,עצם העובדה שאתה כבנאדם מוכן לעשות כל כך הרבה למען חיה חסרת הגנה בעולם כמו שלנו,היא נדירה,ומדהימה,וזה אולי נאיבי ואני כנראה רומנטיקן טיפש חסר תקנה,אבל זה באמת מעיד על אנושיותו של אדם.

כואב לי על הכלבים.

וגם על אנשים כואב לי.

מוזר לי,לבטא את הרגשות האלו בצורה מוחלטת כל כך,בצורה אנושית כל כך,אבל...

אין אבל,ככה זה.

כשאני פותח את הכרום,ומסתכל על הלשוניות שבהן ביקרתי לאחרונה,הבלוג קופץ החוצה אל מול העיינים.

כל כמה זמן,אני נכנס לבפנים ומסתכל על הפסוט האחרון. ואומר לעצמי שאני לא כותב מספיק

ושזה מחדל שאני לא כותב מספיק ושצריך לחזור לכתוב,וכל פעם זה מתמוסס באיזשהוא שלב.

החיים זה כאן,המקבילה האמיתית לחיים זה כאן.

כל כמה זמן אני מחליט לעשות מעשה,ועושה משהו קטן ממנו,ואז הוא מתמוסמס ברגע האחרון בגלל סיבה מסוימת.

נמאס לי לא להגשים רצונות.

כל פעם מחדש אני פותח פה במשפט "לא כתבתי מלא זמן"

באמת לא כתבתי מלא זמן,אני מתחבא מאחורי המסכה של הפסיכומטרי כדי להימנע מלעשות כל מיני דברים, אני רוצה לבוא,אבל לא יכול,כי פסיכומטרי.

אה,ואי,זה ממש מגניב,אבל פסיכומטרי.

הפסיכומטרי זה תירוץ,אם הייתי משקיע באמת את כמות הזמן שאני אומר שאני משקיע,אז כנראה המצב היה טוב יותר.

אני לא יודע.

נמאס לי,

ממה נמאס לי?משומדבר באמת.

כיף לי לגור בתל אביב,העבודה מגניבה,החיים טובים,גם הלימודים,באופן יחסי,הלימודים בסדר.

אבל...אבל משהו חסר.

נמאס לי מדברים חסרים.

אני רוצה...מה אני רוצה?אלוהים יודע מה אני רוצה.

אני רוצה להפסיק לחשוב על העתיד ולדעת שיש הווה,אני רוצה לא לפחד לעשות

אני רוצה לעשות.

אני רוצה.אני צריך.

רק בכי יש במקום הזה,כל הזמן,

אני מרוויח כסף טוב,אני עצמאי,אני גר לבד בתל אביב,אני בקשר טוב עם המשפחה שלי וההורים שלי,אני כבר לא שבור לב,אם כי בטוח מרגישים צביטה קטנה כשחושבים עליה.

אני מתכנן נסיעה לחול בקרוב,אולי אפילו יותר,הלימודים הולכים בכיון הנכון.

אז למה אני מרגיש...ריק.

הגעתי למסקנה שאין פה כלום,מעטפת צינית שמכסה על אינטיליגנציה בגרוש שמתחתיה אין שומדבר ממשי,רק קיום.

צוחק בקול,מדבר בקול,תנועות גרנדיוזיות מאפיינות אותי בתקופה האחרונה,אבל מתחת פנימה,רק שקט.

לא יודע,אולי אני לא דפוק באמת,אולי כולם ככה ואני רק משווה לזה יותר מידי נפח,או שאולי אני דפוק מכולם,ורק מסווה את זה יותר טוב.

החיים ממשיכים והכל כאן בסדר.

נכון?