או כמו השם שלי כרגע במסנג'ר,שונא שונא שונא.
עצוב העובדה שהחזרה הביתה היא אפילו לא שלי,אבל פרה פרה.
שבוע שעבר היה מזופת,מעצבן,ומלא בקללה אחת גדולה נגדי,אני לא יודע מה ומי החליטו להתערב בעניינים שלי,אבל זה העניינים שלי,אז תספיקו עם השטויות האלו.
זה התחיל בביטול לא אחת,אלא שלוש מהתוכניות שהיו לי לתחילת השבוע(מלווה בסופשבוע גרוע לא פחות)
אני לא אפרט מה היו התוכניות,כי זה לא הנקודה,אבל האכזבה והכעס שנוצר בי בעקבות זה היא בלתי מוגבלת,ואו,כמה שכעסתי על שלושתן,כן,זה תמיד יהיה נשים,אני מניח.
אז שלושת התוכניות התבטלו,עוד היו לי תקוות פה ושם לתקן את המצב,עד שהחלטתי שנמאס לי,ופשוט ויתרתי על הכל,הוצאתי אגרסיות בסדנת משחק ביום שני.. "נמאס לי" הייתה המילה שחזרה לי בראש כל כך הרבה פעמים באותו יותר,עד שכשהיה צריך להוציא החוצה,אז זה התפרץ חזק מתמיד.
בנוסף,ביום שני הייתה המתכונת,מילה מתועבת לא פחות,אבל דווקא הסתדר לי טוב,אז הייתי אופטימי,ולא מדוכא ממנה,עם כמה שהמצב רוח שלי היה לא משהו,מזג האויר החליט על שינוי,והיה שבוע קייצי וחמים.
יום שלישי,יום תחילת שבירת הקללה,התחיל בסימן טוב,חזרתי לבסיס,אחרי שלשם שינוי פחות או יותר ישנתי,וחזרתי לגלות שקיבלתי בחלק הראשון של המבחן 62 מתוך 75,שזה לא רע בכלל יחסית למישהו שהשקיע כל כך קצת, ואז מפגש של השישיה,בהרכב חסר,אבל אני ושייקה גם ככה חולקים מוח,אז זה כאילו שהוא שם.השישיה,השישייה זה רעיון שהועלה בבאפיכנס,ודיבר על היכולת הבנה המופלאה של כמה מאיתנו.
קבלו במחיאות כפים סוערות את חביבי הקהל ומגיני הטוב עלי האדמות: שייקה זלדיס, אורי "זרמשוקה" לאוטרבך,נדב סימון,לי נשרי ואחרון ברשימה אבל ראשון עם פז"ם:) שי לחמנוביץ'.
הסיבה לפגישה הייתה מקרית,זרמשוקה חגג יומולדת ביום חמישי,ושי התגייס ביום חמישי,אז החלטנו להיפגש,ונדב ולי הצטרפו בדרך(פסיכים,הגיעו מתלאביב)
העברנו את הזמן בלצחוק המון,משהו שהועיל קשות למצב הרוח שלי,בלה בלה בלה,יום חמישי,ויום שישי
היה רוקי,היה רוקי גרוע,מצטער בפני כל חברי הקאסט שיכול להיות שקוראים את זה,אבל הם היו ממש ממש גרועים,הפוכים,ולא מאופסים ועוד מיליון ואחד ביקורות שאני יכול לתת,מצד שני,היה לי כיף,היה אנשים טובים בקהל והיה בסדר.
אבל אני סוטה לסיפור חיים מעצבן.וסוטה ממטרת הפוסט.
יום חמישי כשחזרתי,גילו לי שאני צריך לעזור להעביר את הדירה של אחותי אלינו הביתה,וככה גם יהיה לי כאבי גב נוראיים לכל הזמן הקרוב,וגם אני לא אוכל להגיע למפקאסט,שזה בלי ספק אבדה גדולה,קשה לי בלעדיהם,אז ראיתי את עומר תומר ונאשי ברוקי בערב,אבל חסרים לי כל השאר,חסרות לי סווטה ושיר,חסר לי שי,חסר לי הווי קאסטי,ושובע הבא גם לא יהיה,כל כך..חסר,ומעציב.ומעצבן.
ממש ממש מעצבן.
אני שונא לעבוד ולהרגיש הכי כפיות טובה על זה.ותמיד,אבל תמיד כשאני עושה משהו שקשור באחותי אני מרגיש ככה.
אולי זה העובדה שביטלתי את כל התוכניות שלי לאותו יום רק בשביל לשמוע אותה אומרת לשותף שלה "אה כן,מיקי יעזור להעביר את מכונת הכביסה" לא,אני לא אעזור עם המכונת כביסה,נשבר לי הזין,לא מעניין אותי שהיא הייתה במשמרת כל הלילה,אני סובל כבר שבועים וחצי מנדודי שינה,נשכב במיטה ב12 ושוכב ער עד שש ומשהו בבוקר,עם הירדמות לפרקים,אבל למי אכפת מזה?למה שזה ישנה שהגב התחתון שלי מרגיש כאילו שמכבש נורא גדול נוהג לנסוע מעליו מדי יום ולילה.כן,אבל העיקר שהיא עשתה משמרת לילה,וזה למה אני מגיע ורואה אותה חצי ישנה,וצוחקת עם השותף,ומדברת בטלפון כשאני סוחב דברים,ומעביר דברים ומבריג החוצה,ומחזיק על הכתף את הספה המזויינת שלה כי לאבא נכנס ג'וק לראש והוא רצה להעלות את זה לקומה שלו דרך המעבר הצד הזה שלו.
אבל זה לא מה שמפחיד.כי יש גם חלק מפחיד
והחלק המפחיד זה כשהיא תעבור לגור בבית שוב.
אני לא זוכר איך זה לחיות עם אחותי,עבר יותר מדי זמן בלי,ויותר מדי זמן טוב בלי,משפחה טובה במינונים קטנים,אחרת זה מתחיל להעיק.(חוץ מהולוקאסט)
אני לא זוכר אותה להרבה זמן פה,אני זוכר את הפעמים שהיא הייתה פה ליותר מאירוע משפחתי,זה לרוב כלל השתלטות על המחשב שלי ועל החדר שלי,עכשיו כשאני בצבא זה בכלל נוח,היא יכולה לישון פה במהלך השבוע,ולהשתמש במחשב שלי במהלך השבוע והכל נוח,נכון?
אז זהו,שלא
זה המחשב שלי,אני אוהב אותו ככה,יש עליו המון דברים שאני בהחלט מעדיף שהיא לא תראה,באמת שאם יש מישהו שמשפחה שאני יכול להראות לו דברים,זה אחותי,אבל יש דברים שנאי לא רוצה שהיא תראה,יש פה צילומים,יש פה כתבים,שאריות של מידע,החיים שלי,פרושים בגדול,כי החיים שלי מתנהלים פה,מול קופסא שמשדרת באחדות ואפסים
אני לא רוצה את זה,אני לא ביקשתי את זה,ואני מפחד מזה.
היא חוזרת לתקופה של בין חודש,ועד כמה חודשים..
זה כל כך משונה,אני לא יכול,יש לה מין קטע כזה,של ניצול אחרים לעבודה,זה לא שהיא לא עושה את העבודה שלה בעצמה,אבל היא..שתלטנית שכזאת,כשאנחנו בבית כולנו ביחד זה לרוב גורר את העובדה שאיכשהוא דמברים על החיים שלי ועל איך שאני לא מנצל אותם,ואחותי מביאה בי את המוסר שאמא ואבא מנחילים לי כל הזמן,והיא חושבת שהיא מחדשת משהו שאני לא יודע.
ונמאס לי מזיוני השכל האלו,ממש נמאס,ונמאס לי לסחוב דברים הלוך חזור.
לא מפריע לי לעשות את זה בגלל העבודה הפיזית,אלוהים יודע שזה לא מה שמפריע לי,מפריע לי היחס,מפריע לי כל כך העובדה שאני לא יודע איך להתנהג עם אחותי.
כל זמן שהיא הייתה בתל אביב ואני פה או בחיפה אז זה היה נורא נוח,אני לא מתערב בעניינים שלה והיא לא בשלי,חופפים אחד את השני מדי פעם,אבל לא יותר מזה,ועכשיו,מה,היא חוזרת לפה ואנחנו נהיה אח ואחות נורמאלים,בטח שנהיה,כי אני מגיע לפה ליומים וחצי,כשמתוכם יום וחצי אני לא בבית,ובשאר הזמן אני מעביר את הזמן בין המחשב לטלויזיה,צריך לסדר את הטלויזיה בחדר,כדי לחסוך בעיות
אבל כרגע,ננסה לחיות בלי,שבוע הבא אני לא חוזר הביתה,סופשבוע של מסיבת יומולדת לזרמושקה,הופעה של קאסט חיפה,וביום חמישי ישיבת סגל והחלטה לערב בירה,בשר ופוטבול,או כדורסל,או משהו בסגנון,אולי זה יציל אותי.
יש לי 80 כציון הגשה לבגרות,שתהיה ביום רביעי.
דיברתי עם פטל,ואולי אני אפגוש אותה בשני,אני לא אפתח את הציפיות יותר מדי,לא אחרי שבוע שעבר,אבל אני אקווה לטוב.התגעגעתי אליך,את יודעת?אליך,ללין,לדריה.
דריה תעבור בקרוב לאיזור תל אביב,ואז יהיה לי אותה לימי שני בצהרים,אני מקוה,זה החלטה טובה.אני מתגעגע אליכן.
אני מתגעגע לקאסט שלי,לא משנה כמה אני אגיד את זה,זה לא ימאס,את מעין ראיתי,ואראה ביום שני שוב,אבל אני מתגעגע לסווט, ולשיר, ולסיון והילה ולגל
אני אוהב אתכם,קאסט.
אני לא יודע מה אני אעשה בנוגע לאלו,שאי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן,אני מבולבל,ועם זאת,מרוצה מההתפתחויות שהיו בסופשבוע האחרון.
כל השבוע רציתי לכתוב פוסט שיפתח ב"רק על עצמי לספר ידעתי" והייתי אמור לכתוב דעות ומחשבות בנוגע למגוון דברים,אהבה,רגשות,פוליטיקה,וכו',אבל אין לי רעיונות מוגדרים,אז אני אחכה עם זה ביינתים.
גם יבוא יום ואני אצטרך לכתוב פה למה מיקי,ולא מיכאל,אבל לא היום.
עכשיו אני מרוקן,רגוע יותר.אני מקוה,נראה מה יוליד היום והלילה.
לילה טוב,שבוע טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: