לפני שנה וכמה ימים,כתבתי את הפוסט הזה: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=58190&blogcode=1723783
על החשש שלי מחוסר הרצינות וההוי הפגום של הטקסים בארץ ועל החשש מפני אירוע כזה בבית ספר שלי.
שנה מאוחר יותר,ישבתי באולם הקולנוע של בסיס צבאי במהלך טקס של הבית ספר הצבאי שלי.
22 דקות טקס,החל מהצפירה ועד הרגע שהוא נגמר
22 דקות.
אפילו את ההפסקה הוא לא התחיל לגרד.
נכנסתי לאולם וראיתי על הבמה לוחות עץ גדולים,מהסוג שתלינו עליהם עבודות אומנות,צבוע בשחור ועליו מצויר בצורה לא פרופורציונלית בצורה מחרידה שער הכניסה של בירקנאו,ולידו כתוב"ארבעייט מאייכט פריי" בשגיאות כתיב,למיטב זכרוני.
22 דקות טקס כי"רצינו להספיק" הם הכניסו אותנו בקבוצות לאולם,ותוך 20 דקות של טקס סיימו,מזכיר טיפה את השואה,נכנסים אותם לתא,תוך כמה דקות נסיים ונעמיס את הקבוצה הבאה.
הטקס עצמו,היה"שיחזור" של הטקס שהילדים האלו עשו שנה שעברה כשהם היו במסע
וקטע וידאו קצר של המשלחת של חיל האויר שיצאה שנה קודם לכן במפגן ההוא של יום החיים עם המטוסים בשמי בירקנאו
אז יופי,יש טייסים שטסו מעל בירקנאו ואמרו מילים שהצליחו להעביר צמרמורת,אבל במהלך הטקס יכולתי רק לחשוב שהזאתי האמצעית מהמקהלה הצבאית דווקא די כוסית ושיש לה אחלה קול.
איפה יראת יום השואה?איפה העוצמה והכוח שהיה לטקס הזה בעבר,אני מנסה לחשוב מה חסר?אולי העדר הטקסטים הקבוע. אולי הטקסטים הצולעים,כאילו,מילות הסיכום שלי של המסע,כשאני כתבתי אותן בזמנו,נמשכו לפחות 10 דקות,וזה אדם יחיד,בלי שירה,בלי טקסטים,בלי כלום.
אולי זה לא האוירה,אני לא חושב שטקסים צריכים לעשות במקומות סגורים,טקסים עושים בחוץ,לעיני שמיים וליראת העולם,לא סוגרים אנשים בשביל טקס,צריך להראות אותו לעולם,אנחנו גאים להיות חלק מהעם הזה,שחלק מההוי שלו זה אבל
אני גאה בסבא שלי,שלחם בנאצים,אני גאה בעצמי,שהסתובבתי במחנות ההשמדה,עם המדליות שהוא קיבל על השמדת נאצים ולהציג אותם לעולם הגדול,זה סבא שלי,הורג נאצים,זה אני,הנכד שלו,יורק לנאצים לנשמה.
לאן כל זה נעלם
מישהי אמרה לי היום ששוקלים עוד כמה שנים לבטל את הצפירה
קראתי כתבה באינטרנט על זה שנוער שיוצא למסעות יוצא בגלל שהוא חושב שזה כמו טיול שנתי,ולכן אפשר גם ללכלך במחנות השמדה.
אני לא אומר שלא היו אמלנו כאלו,אבל התופעה הולכת וגדלה,ומה שקורה עם הנוער במדינה הזאת פשוט מתדרדר משנה לשנה.
מצד שני,כתבתי שהיהודים סוף סוף נזכרו שהם לא היחידים שנפגעו במלחמה הזאת,ושיד ושם פתחה את האגף החדש,אני רוצה ללכת ליד ושם,לספוג אווירה,לראות מראות ולנשום אוויר קר ולהרגיש את אותה יראת רוח שהרגשתי באותם רגעים במחנות,באותה "תקוה" ביער לופוחובה,שהייתה ההתחלה.
אני יודע,ששנה הבאה בטקס יום השואה אני לא אהיה חייב להיות נוכח בבסיס,ואני אחזור לביצפר,לתחושה המוכרת של כולם יושבים בחוץ,לשירים הרגילים ולמילים הישנות,למנהלת שעוד פעם תעלה את הנושא הימני קיצוני ושוב תשתמש בבמה היחודית הזאת בשביל להציג את עמדותיה.
עד אז,אני נשאר נאמן למשלחת שלי,252,קשרים שמתברר שמחזיקים עד היום,כמו שגיליתי כשחזרתי הביתה וזיהיתי עוד פעם מישהי מבית ספר אחר שהייתה איתי במשלחת.
הכל עדין חי ובועט,עמוק בפנים,ואין לי מילים טובות שאני יכול לחשוב עליהם בשביל לסיים משהו כזה.
רק שאם הגעתי למצב שהחששות שהיו לי לפני שנה התממשו עכשיו,זה אומר משהו.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: