יומנו של פגוע נפש

שלום אנשים יקרים

בפעם האחרונה סיפרתי לכם על מעללי עם החוק

באותה תקופה לאמא שלי נימאס מכל הבלאגנים שלי

לא סיפרתי לכם על תקופת בית הספר שלי, שלא יצא מצב שתחשבו שאני בור

למדתי מכיתה א-ו בבית הספר אלונים בפרדס חנה

בכיתה ז עברתי לחטיבה בבית הספר החקלאי בפרדס חנה

ח-ט עברתי לאורט זיכרון יעקוב, לא סימתי ועברתי לכפר הנוער מאיר שפייה

והיא החליטה בעזרת שופט להכניס אותי למוסד לעבריינים צעירים

נכון לא היה לי שום תיק או משהו פלילי אבל לאמא שלי היו קשרים

ונכנסתי חודשיים לנווה חורש זה יוצא ליד חדרה.

אני זוכר את הפעם הראשונה שאני ניכנס למקום אחד המדריכים

לקח אותי למין  מקלט ואמר לי אתה רואה את החדר שם,

זה הצינוק לפה מכניסים ילדים רעים מאוד.

המקום בכללי היה נחמד למדתי  מסגרות מטמטיקה(היו כאלה שרק למדו ליכתוב הם לא ידעו ליכתוב בכלל)

והתחבבתי על הטבחיות אז עבדתי במטבח רוב הזמן

בדרך ככל אחרי חודש אתה עובר במקום וועדה ואז מחליטים לאן אתה הולך

אני נישארתי שם חודשים

מנהל המקום החליט שאני יחזור הבייתה

היה שם גם רכז שלא סבל אותי ותמיד אמר לי אתה תתלך למוסד סגור עד גיל 18

ביום הועדה המנהל היה חולה ואני כבר חשבתי שאני הולך לבלות במוסד

לשמחתי הוא הופיע ואמר לי לא שכחתי את מה שהבטחתי לך אתה הולך הבייתה

התברר לי שאמא שלי רשמה אותי למין פנימייה לבנים בירושליים שניקרא בית חנה

שם רק ישנים אוכלים

למדתי בפרויקט שניקא מרכז למידה לנערים ונערות שלא הסתדרו בשום מסגרת

שם השלמתי ח-ט בשנה אחת

הם שאלו אותי איפה אתה רוצה ללמוד את כיתה י אמרתי במיכללה למנהל

זה היה בזמנו אחת הבתיי ספר הכי טובים בירושליים

הם אמרו לי שאין  מצב שיקבלו אותי

הלכתי להירשם לבד נירשמתי וקיבלו אותי,תמיד היו לי ציונים מאוד גבוהים בנושאים שעינינו אותי

חצי שנה למדתי היה לי קשה כולם שם הכירו את כולם ופתאום נופל להם יצור כמוני

מיותר לציין שלא קיבלו אותי חברתית

חצי שנה עברה בלי חבר בלי חברה בלי לדבר עם אף אחד

ואז באה המכה ששברה אותי סופית

סבא שלי ניפטר התקף לב

חזרתי לפנמיה אמרו לי שסבא שלי במצב קשה בבית חולים

רציתי לינסוע אמרו לי מאוחר תיסע בבוקר

עד שהיגעתי סבא שלי כבר מת

היתי מאוד קשור לסבא וסבתא שלי סבתא שלי היתה אישה מאוד מאוד חכמה

היו לנו הרבה שיחות נפש על הכל בחורות טיולים שלי בזמנו היה לי אופנוע והיא התלהבה

עשיתי קעקוע כמה שנים אחרי זה והיא אמרה שהוא יפה

עם מותו של סבא שלי ניגמר פרק הלימודים(לצערי)

בסביבות גיל גיוס נודע לי שיש בעיות עם הגיוס בגלל העבר שלי(פלילי וכל מה שעברתי)

הוחלט שאני מתגייס לנערי רפול פרוייקט מכ"ם

שם אתה עובר טירונות חצי שנה ועם הכל בסדר אתה עובר להנדסה קרבית

הכל הלך בסדר עד שהגיע המסע הראשון מהבסיס עד צומת גולני ובחזרה

אני זוכר שקרוב לצומת התעלפתי ואז התעוררתי בבסיס בחדר החולים

הם אמרו שקיבלתי הלם

אחרי שבוע לקחו לי את  הנשק

אחרי כמה חודשים שוחחרתי על סעיף 21

לא ידעתי שאני יכול להתנדב כלום לא סיפרו לי

אחרי "הצבא" נסעתי לסיני הפעם הראשונה היתה סבבה נסעתי עם חברה

צללנו בחור הכחול

הכל היה טוב

אחרי כמה חודשים חזרתי שוב עם 2 בנות שלא היכרתי

בדיעבד זאת הייתה הטעות של החיים שלי

בדיעבד התברר לי שיש לי חוסר סוכר בדם(היפגלוקמייה)

שזה אומר משהו דפוק בחילוף החומרים במוח+ הסמים = פרנויות קולות חרדות

מתברר שהם נתנו לי לעשן גראס שיהיה מהול באופיום

וזה דפק לי את המוח

התחילו פרנויות וחרדות אני זוכר ששמעתי קולות בלילה ומרוב פחד לא יכולתי ללכת לשרותים

השתנתי על עצמי .

בבוקר הרגשתי יותר טוב לקחתי מונית לגבול

הנסיעה הייתה סיוט

עברתי את הגבול היגעתי לתחנה מרכזית באיילת וישנתי כמה שעות טובות

עלתי על אטובוס לת"א החרדות והקולות המשיכו

הייתה לי ידידה שגרה בבת ים הלכתי עלייה וזה המשיך

חזרתי לבית של אמא שלי עברו כמה חודשים טובים התחלתי להרגיש טוב

עברתי לדירה שכורה בירושליים מצאתי עבודה (היה לי שותף בדירה)

חצי שנה הכל היה טוב בלי בעיות ואז ערב אחד

בחורף  התחילו שוב הקולות החרדות הפרנוייה.

עזבתי את העבודה התיק ובו המפתחות של הדירה והמעיל נישארו שם

הלכתי ברגל מאזור תעשייה עד שורש

שהגעתי לשורש התמוטטתי בתוך תחנת אוטובוס ונרדמתי

אחרי כמה שעות תפסתי תרמפ לבית של אמא שלי.

אחרי יומיים יצרתי קשר עם החבר שלי שמת(אז הוא היה חי)

נסענו לירושליים העמסתי את על הציוד שלי וחזרתי לבית של אמא שלי

שנתיים לא ימצאתי ממנו.

ביי אנשים נישתמע