14.01.09

טוב, אז מה שקרה עכשיו זה שהגעתי ליפו ואני יושבת לבד בסלונה ומחכה לפגישה עם שני אנשים שיהיה נחמד להיפגש עמם. אממה, קבענו בתשע. ברגע שעליתי לאוטבוס לפני חצי שעה שלחתי הודעה : אגיע בזמן, הבהרתי. הגעתי בזמן ואף התעכבתי מעט. במעבר החציה הנידח ביותר ביפו, זה שאפילו מכונית אחת לא עברה בו במשך עשר הדקות שהרמזור היה אדום, עמד שוטר וחילק דוחות להולכי רגל. ביפו. בתשע לפנות לילה. לא הבנתי אם אני צריכה להרגיש בטוחה או בדיוק ההיפך.

גם הספקתי לעבור בכספומט שם היו לי מחשבות נשגבות על כך שאני סך הכל רוצה להרוויח מספיק כדי להרשות לעצמי להיות לארג'ית. ואז נזכרתי בחלום הכלכלי השני שלי - אני סך הכל רוצה להיות מספיק עשירה בשביל לשכור משרתת.

מאוחר יותר, בשירותים, צילמתי את עצמי משתקפת באינספור מראות:

21.01.09
גוני המגניבה חגגה יום הולדת, וחילקה שקיות הפתעה שסיפקו לנו הנאה וחורים בשיניים.

26.01.09
זה היה סוף שבוע קדחתני ומלא עבודה. ביום שישי העברתי את הזמן בצילומי הקליפ שלי לסיום קורס עריכה. היה זה קליפ מלא פירוטכניקה, ואם תשאלו אותי - זה נס שלא קרה אסון, ושסשה הכוכבת שלי לא עלתה באש. תודה לסשה הלוהטת! תודה לנור המאפרת!

את הפוסט המלא ועוד תוכן נפלא תוכלו למצוא בזרוב.קום.

שבוע האלימות התחיל בזרוב.קום, ואתם מוזמנים לצפות בסרטון האלים והלוהט החדש שלנו.

ערוץ 10 עשה החלטה מפגרת ודחה את שידורי כל התוכניות המעניינות שלהם, כולל הישרדות. למה אני מכנה את זה החלטה מפגרת? כי אם הייתי מבלה את ימיי ולילותיי במרחבים מוגנים, הסחת דעת היה הדבר שהייתי זקוקה לו יותר מכל. עדכונים על המתרחש הם קריטיים, אבל לחיות במצב חירום הופך להיות גרוע יותר כשהטלוויזיה מאכילה אותך במנה מוגדלת של חרדה.

אני אישית נרתעת מכל העניין הזה של צפייה בחדשות. לא כי זה לא חשוב או לא מעניין. להיפך, שימו אותי מול משדרי מלחמה ואשב מולם בצייתנות ואגמע אותם בשקיקה. מלחמה זה מרתק לפחות כמו "האח הגדול". אבל הוא לא מתעכל בקלות, התוכן המלחמתי. אני לוקחת אותו ללב. איני מביאה את עצמי לנקיטת עמדה, אין לי מחשבות פוליטיות לכאן או לכאן. אני סתם נהיית עצובה ומודאגת.
נשבעת לכם שחטפתי הלם קרב במלחמת לבנון השנייה רק מצפייה ממושכת בטלוויזיית הפלזמה הענקית בחדר הישיבות ההיי-טקי בקריה. בקצרה, אני ממעטת להתעדכן במבזקי מלחמה כדי לא לשקוע במחשבות מרות, כי זה יפגע בפרודוקטיביות שלי ואיני יכולה להרשות לעצמי להאט.

עדכוני ארנבים ורודים
קיבלתי מייל בהול מרון שושני, ובו קישור לכתבה הזאת בנענע10, העוסקת במניפולציות הפוטושופ בתמונה הזאת:

ובלי קשר למלחמות, תראו איזה אייטם מצאתי בגליון לא חדש ושמנוני של טיימאאוט. אנשים מסתובבים חופשי בתחפושות ארנבים בתל אביב, ואין להם אף קשר ישיר לזרוב.קום!

צולם בעזרת מיסטר סמסונג אומניה הנגיש.

זוכרים שנתנו לכם לבקש מתנות מסנטה הסקסית שלנו? אז הנה היא נותנת לכם אותן (:

לחיצה על הלינק אינה מומלצת למי שנרתע מנשים בלבוש מינימלי.

הכירו את זרוב, האישה האומניפוטנטית

ביום רביעי נסעתי לעבר רמת החי"ל, ושם פגשתי לראשונה מלא בלוגרים שאני קוראת אצלהם מאז שהייתי ביצית! חוץ מדודה מלכה שכבר פגשתי אלף פעם, היה שם סניה האגדי, ש. כהן המבריקה, ונמרוד – האיש מאחורי ILOOK. או בקצרה, אני יכולה עכשיו למות בשקט כי פגשתי את כל הבלוגרים שהיו אי פעם בטבלת הפעילים של ישראבלוג, פחות או יותר. אבל לא בשביל להסניף דבק מגע נפגשנו שם, כמו שמקובל היה במפגשי ישראבלוג כשהייתי צעירה, אלא כדי לקבל גאדג'ט מהסוג שמשנה את כל ההשקפה שלך על העולם. בחיי. מדובר פה על סוג של קובייה מוארכת שעושה בלי בעיה כל מה שהמצלמה, הפלאפון, הלפטופ, ונגן האמ.פי3 עושים יחדיו. עוד לא סיימתי להסתגל אליו, אבל כבר הצלחתי לסנכרן אותו עם אחת מתיבות האי-מייל שלי, ועם המסנג'ר שלי. יודעים מה זה אומר? כן! מדיה נוספת בה אני יכולה להתעלם באלגנטיות מאנשי הקשר שלי! הידד. שמו של המכשיר: סמסונג אומניה. זה מגיע מהמונח "אומניפוטנציה" שהוא ההיפך מהמונח "אימפוטנציה". בעוד שהאימפוטנט הוא חסר יכולת, האומניפוטנטי הוא בעל יכולות-על אינסופיות! וכזאת אני. לפיכך, היזהרו ממני. תראו אותנו יחד! תראו מה הוא יודע לעשות!

רוסים ונהנים

יום רביעי היה במקרה גם היום האחרון של שנת 2008 המופלאה. את ערב החגיגות הזה, העברנו בסימן רוסי. שעה אחרי שקיבלתי את האומניפוטנט שלי והתקנתי בתוכו כרטיס סים, עוד לפני שיידעתי את מכריי שיש לי מספר חדש, קיבלתי צלצול מגבר רוסי שהיה בטוח שאני דיאנה. משונה, הייתכן שירשתי מספר טלפון של רוסיה נחמדה שנדרסה על ידי רכבת ולא עדכנה את חבריה שאין טעם להתקשר אליה יותר? מאוחר יותר קיבלתי SMS ובו ברכת שנה טובה, גם כן ברוסית. אבל הם ידעו על מה הם מדברים, כי את הלילה בילינו באופן הרוסי ביותר שניתן היה לבלות אותו. הערב התחיל בביתם של אנה וארקדי מלוס-כפרוס. רוב הלהקה שם בתוספת אינספור רוסים מגניבים. אכלנו מאכלים רוסיים ושתינו משקאות רוסיים ושרנו "פיאט מינוט! פיאט מינוט!" חמש דקות לפני שהתחלף התאריך. מיד אחרי זה התיישבתי, אכלתי משהו, שתיתי משהו, ונשענתי אחורה. אם אף אחד לא היה מרים אותי, הייתי נשארת לישון שם. אבל לא! אזרתי כוח, קמתי, והלכנו לרקוד! אחרי סיבוב קצר בדרום תל אביב, המועדון שמשך אותנו יותר מכל היה המחוגה 4, בו נערכה באותה שעה, נחשו מה – מסיבת רוסים! היה מרהיב. הדי ג'יי היה פיליפ לבית פראו בלאו, והמוזיקה שהוא ניגן הייתה א-מינית לחלוטין, אבל כל כך כיפית!

למשל, השיר הבא, שהפיל אותי ברכות לתהומות לגיל 13:

אחרי שפיליפ סיים לנגן, הוא זרק עלינו קונפטי מנצנץ, ואת רבע השעה הבאה העברתי בשירותים כשאני מנסה לדלות חתיכות קונפטי מגלגלי העיניים שלי. לא הצלחתי. אחרי זה עלתה לבמה להקת הרוסים המעולה דולי. הם שרו שני שירים ברוסית, ושיר אחד בעברית שהיה פשוט תענוג. נדיה הסולנית, אשה בשלה, שרה במבטא רוסי "מה לעשות, מה לעשות, שאני יפה כזאת". דמיינו לעצמכם.י ונסיים בחדשות טובות: אחרי יומיים של גירוד, אני שמחה להודיע שנצנץ ענקי בצבע זהב יצא לי הבוקר מעין שמאל ואני מרגישה הרבה יותר טוב.