מהראש למקלדת.

זה נשמע כמו שם של ספר שאולי אכתוב יום אחד, אי שם בשנת אלפיים עשרים ומשהו.

כששאלול אותי מה שלומי עניתי שאני עדיים באופוריה מהשיחה שהיתה לנו.

אמרתי לך אז שהתמכרתי.

אני חושב שזו פעם ראשונה בחיי שהתמכרתי.

זה לא סם, לא אלכוהול, לא קפה, לא...

זה אדם.

התמכרתי אלייך.

אחרי הרבה זמן בלי אני מרגיש חוסר.

ומנה גדולה מחזקת אותי אפילו לכמה ימים.

ובזמן הזה, כשאת פה, את עושה אותי מאושר.

מנת אושר ששווה לעבור את היום בשבילה.

ואת מרגישה בטוחה.

אם אנסה להגדיר מה זה "נעים", לא פיזי, אומר שזה זה.

היום עלה מרצה ו"פתר" את הבעיה הפסיכופיזית (הציע את הפתרון שלו, על כל פנים).

שבוע הבא הוא ינסה לפתור בעיות קונקרטיות שלנו מהחיים בעזרת התאוריה שלו.

אחרי שנים של דיונים אינסופיים, ספרים, שירים (שאחד מהם אפילו אני כתבתי - תהום) ושיחות נפש עם חברים טובים,

עולה מרצה

ובצורה מנוסחת להפליא אומר חלק גדול מאוד ממה שאני מאמין בו.

אני, וגם אתם (שניכם) חייבים לבוא שבוע הבא ביום שישי. למרות הלחץ.

בדרך הביתה נתקלתי בחבורת צופים שהובילה ילדה ביסודי.

"אתה מה...זה?"

"כן"

"אתם(ה) ממש חרא...

לא באופן אישי.

כאילו אל תיקח את זה אישי.

כולכם חרא.

ותתחדש על הסנדלים שלך ממש יפות"

"זה לא חדש, אבל תודה"

אני לא חושב שהיא הבינה את הדו משמעות של המילה תודה.

כי בעולם שלנו - בבית שלי שוכבות ה"חוברות" (כמו שאמא קוראת להן) - 85 במספר.

ויש בהן הרבה.

וביום ראשון זה קורה.

בבקשה שיבואו, שיהיה טוב . . .