החיים ע"פ אדוי

"נפלת חזק ותודה שאתה בכלל לא שולט בחיים שלך,משותק"

מודה.

מודה שהרמתי ידיים מביה"ס, מבגרויות,מחברות. מה נשאר לי בכלל? בסופו של דבר אני נשארת לגמרי לבד. כמוה. כל אחד שואל אותי,למה אני עובדת כ"כ הרבה וכ"כ קשה ולמה אני לא באה לביה"ס. מתגנבת מהבית ב-5 בבוקר ואומרת שהיה לי שיעור. המורות כבר לא טורחות לעדכן את ההורים ולשאול אותם איפה הילדים שלכם. מודה. לא ציפיתי שכשאני ארים ידיים,גם הם ירימו.

איבדתי הכל כ"כ מהר, כמו רכבת הרים ואני באמת רוצה לרדת. וגיליתי שאי אפשר,פשוט אי אפשר להפסיק את המעגל. אני פשוט אצטרך לחכות לגיוס שלי ומשם להעלם. להיכחד למען המדינה.

וכשאני כן באה לביה"ס זורקים לי הערות כמו:"את נראית כמו סמרטוט" או "לכי לישון". הלוואי ויכולתי. מה שהם לא יודעים,מה שהם לא מבינים זה שאנשים תלווים בי,אנשים מהעבודה, והמילה "לא" אינה אופציה בכלל. מצפים ממני להיות משהו מסוים וצריך לתת הופעה. כל אירוע לגופו,להיות אחראי מחדש לכל פרט קטן כמו חלק מפאזל על מנת ליצור תמונה אחת גדולה. כן,אני מודה. לפעמיים בא לי פשוט לברוח ולעזוב הכל.

לפני כמה ימים הציעו לי לעזוב,שתי בנות מהעבודה,לאנגליה. שם השמיים אפורים והבניינים גבוהים ואין עבודה ואין ביה"ס ואין הורים ואנשים שצריכים אותי או צריכים ממני משהו. מקום בו אפשר ליפול עד התהום ולטפס ממנו בחזרה בנאדם טוב יותר. יש שיקראו לזה חופשה,אני קוראת לזה גמילה. בדרך שלי.

נפלתי חזק.