מכירים את התחושה הזו, שאתם פשוט יודעים ש"זהו הדבר הנכון לעשות" אבל אף אחד לא מבין?
מכירים את התחושה החונקת בגרון? את הדמעות אשר זולגות מתסכול וזעם? את חוסר האונים שאתם חשים בניסיונכם להביא לידי ביטוי במילים את האש הבוערת שפיסית, פשוט גורמת לכם לעשות מעשה, ולא משאירה שום מקום לאופציות אחרות?
אז אם יש לכם מזל, "הדבר הנכון" שלכם אולי יגרום לכם לריב גדול במשפחה או לכל דרמה יומיומית אחרת אשר עומדת במרכזה של כל אופרת סבון שמכבדת את עצמה. אם מזלכם לא שפר עליכם, אז המעשה הזה, שכל עצם בגופכם בוערת בכמיהה לעשותו, יכול להיות בניגוד לחוק, אבל גם זה לא מפחיד במיוחד אנשים עם תושייה ואומץ רב, אחרי הכל יש הרבה מקומות פנויים בכלא ואם התמזל מזלכם אולי אפילו תזכו להיות בדרגש העליון. ולעומת זאת... לפעמים ה"דבר הנכון לעשות" יכול לגרום לכם לאבד דברים שאתם אפילו לא דמיינתם לעצמכם שאפשר לאבד, ולגרום לכם לעבור ייסורי תופת רק כדי שבסופם תגלו שהסבל האמיתי הוא נצחי ובר אלמוות.
קחו למשל את אדווין, הוא יודע, כי כאבו חסר זמן והוא לא מסוגל להרוג את הכאב, ולרוע מזלו גם הכאב לא מסוגל להרוג אותו. אז בלית ברירה,הוא המשיך לחיות, או יותר נכון לומר, המשיך להתקיים מיום ליום, משעה לשעה ונכון לרגע זה הוא הלך במנהרה לחה וקרה, שצבע קירותיה נראה באופן מטריד נוטה לטורקיז כהה ונראה היה שאור בוקע מפנים המנהרה עצמה. אופיה המוזר של מנהרה זו לא הטריד אותו כלל וכלל, להפך הוא אהב את המקום הזה, אשר היה כמו מקדשו הפרטי. היה משהו חסר זמן במנהרה הזו, חסר זמן כמו אדווין עצמו.
הוא המשיך ללכת בקצב הליכה על רצפתה הלחה של המנהרה ומדיי פעם נעצר להסתכל מאחוריו. באותם הרגעים בהם הוא הסתובב, שפתיו התעקמו במין עווית אשר הזכירה באופן גרוטסקי חיוך, או אולי רק התאורה הלקויה במקום גרמה לאשליית עיניים זו.
ואם כבר מדברים על אשליות, לרגע הוא היה מוכן להישבע שהוא שמע את הצחוק המוכר מאחוריו ועיניו, לראשונה זה זמן כה רב, נמלאו פחד אמיתי, אך אז הוא הבין שזה רק דמיונו המתעתע בו, זה רק זכרונו שמסרב להניח לו דווקא כשהוא הכי לא זקוק לו. הוא לא רצה את הסנטימנטאליות הזו, לא עכשיו, בשום אופן לא.
אך הצחוק לא הניח לו ואף הפך לוויזואלי כשאדווין ראה בעיני רוחו את היפיפייה שהצחוק היה שייך לה. זיכרון רחוק, מתקופה אחרת ושונה לגמרי. הוא ראה מול עיניו את שיערה השחור שהבהיק כה יפה באור השמש שטרם נעלמה מאחורי העצים. הוא ראה את עיניה שהיו כה צלולות ובהירות עד שנראו כמעט שקופות עם נגיעות קלות של צבע כחול בהיר, הוא נזכר גם בחיוכה שהיה עדין אך ברוטאלי כמעט בכוח המשיכה האדיר שלו, הוא נזכר בכמה שהיא אהבה להתנדנד על ה"נדנדה" המאולתרת, חבל עבה קשור לענף גבוה, וכמה היא צחקה כשהיא עשתה זאת, והצחוק שלה... הצחוק הוציא אותו מדעתו. הוא ניסה בכל כוחו להוציא את הצחוק הזה מראשו, אוסף הצלילים השמחים האלו נראה כמעט פטלי באור כה קלוש ומעורר אי שקט, תחת הטפטוף הבלתי פוסק מתקרת המנהרה.
הוא הסתכל שוב אחורה ואימץ את כל חושיו, למרות שהוא לא היה צריך, הוא יכול היה להרגיש אותה ואת הנוכחות שלה והוא ידע היטב איפה בדיוק היא נמצאת עכשיו. הוא ידע שהיא לא נמצאת הרבה מאחוריו, ולכן הוא פנה שוב לצעוד קדימה.
והיא אכן הייתה, לא הרחק מאחוריו, ממשיכה ללכת קדימה כשרגשות כה חולניים מצעידים אותה. היא לא ידעה כמה זמן היא הלכה או איזה מרחק היא עברה, במקום כמו זה היה קל לאבד תחושת זמן ומרחק גם בלי הכאוס שהתחולל בתוכה, אך כשבתוכה געשו כל כך הרבה זיכרונות ומחשבות היה ברור שהיא לא תוכל אפילו להניח כמה זמן עבר או איזה מרחק היא עברה בזמן הזה. למען האמת, אפילו לא היה לה איכפת. כרגע היא רק הייתה רוצה לציית לפאניקה שחנקה את גרונה, רצתה לציית לה ולברוח, אך לא הייתה מסוגלת.
הכמיהה הישנה והסקרנות שהייתה טבועה בה הובילו אותה קדימה, צעד אחר צעד, והיא הלכה בעקבות הלא נודע, חסרת כל יכולת להתנגד, כצאן לטבח. היא הלכה, כשידה האחת, שנראתה לבנה אף יותר באור הלא טבעי הזה של המנהרה, על הקיר הלח. היא לא ידעה מתי בדיוק זה יקרה אבל היא ציפתה שבקרוב מאוד רגליה יבגדו בה, הפחד המשתק ינצח, והיא תתמוטט ,לכן היא נזקקה מאוד לתמיכה שהקיר סיפק לה.
ידיו תפסו אותה לפתע והיא חזרה אחורה בזמן, לתקופה שהיא לא תהיה מסוגלת לשכוח גם בעוד אלפי נצחים, היא ידעה. היא חזרה אחורה בזמן לתקופה שבה היא הרגישה מאושרת, בפעם הראשונה והאחרונה, לתקופה שבה הימים חלפו כשניות, שבה היו רק שניהם בעולם, לתקופה שבה העצים ביער היו עדים לכל חוויה ביניהם. בתקופה ההיא הם ישבו כה הרבה על הדשא בלי לומר דבר, כשרוח נעימה פורעת את שערו הזהוב וידיו אוחזות בה בחוזקה וגוננות.
עיניה התמלאו דמעות וגרונה נהיה כה יבש עד שהיא לא הצליחה לנשום למשך כמה רגעים והיא עצמה את עיניה, נשענת על ברכיה. כשהיא פקחה שוב את עיניה היא ראתה מולה שוב את הקירות בצבע המוזר שלהם והרגישה את הטיפות שנפלו מלמעלה נוחתות עליה, ונראה היה שהטפטוף רק מתחזק . היא ניגבה את הדמעות שהתערבבו במים המטפטפים עליה מלמעלה, והסתכלה קדימה, מאמצת את עיניה הגדולות לראות משהו מעבר לאפלה שהאור הקלוש לא הצליח להתגבר עליה. לאחר שהתייצבה, היא המשיכה ללכת הפעם מהר יותר. היא ניסתה בכל כוחה לא לחשוב על הזמן שבו היא צחקה כפי שלא צחקה מעולם, אך ללא הצלחה מרובה, היא לא הצליחה לשלוט בזיכרונות המייסרים שעלו באנדרלמוסיה נוראית.
שמלה לבנה מתנופפת ברוח, היא מזנקת אליו ממחבואה בין העצים העבותים, הוא מדגדג אותה, היא מתקרבת אליו לאיטה מעפילה על יופייה של השמש השוקעת באופק מאחוריה, והכוכבים, והאגם ששיקף את הירח...
הוא נזכר בכל זה באופן בלתי רצוני, הוא נזכר בכאב בלילות. הוא ידע שהוא ייסר אותה לפעמים, זה היה טבוע בו, המפלצתיות הזו אבל היא ידעה שהוא לא התכוון, היא הייתה חייבת לדעת. ולכן מה שעשתה היה הדבר הכי לא נכון לעשות ועכשיו הוא צריך לתקן את זה, ועכשיו הוא צריך לכפר על זה באמצעות עשיית הדבר הנכון, כואב ולא מובן ככל שיהיה, כדי שנשמתו תזכה סופסוף למנוחה, כדי שהאיזון ישוב.
או לפחות זה מה שהוא אמר לעצמו בניסיון נואש ולא מתפשר לשכנע את עצמו באמיתות הדבר כי עם כל שניה שחלפה, עם כל טיפה שנשרה מלמעלה, עם כל צעד נוסף שהיא עשתה לכיוון...לכיוון היעד, הוא הרגיש יותר ויותר שהוא לא מסוגל ולא רוצה לעשות את זה, והוא פחד עד מאוד מההתאוות לעזוב את זה ולסלוח לה, ולשכוח את הכל. פתאום ה"דבר הנכון לעשות" לא נראה לו נכון כלל וכלל, כי הרי עם הזיכרונות עלו גם אופציות הרבה יותר מפתות להמשך העלילה מכאן.
אבל הוא קימץ את כפות ידיו לאגרוף, חרק שיניים והמשיך בדרכו, הוא לא ייתן לחרטה מטופשת ולתשוקתו כלפי בוגדת להוריד לטמיון הזדמנות מושלמת מאין כמוה, זה פשוט לא יקרה. אין יותר רחמים, אין מפלט, אין סיכוי...
אין סיכוי, היא חשבה לעצמה כעבור עוד פסק זמן לא מזוהה של צעידה לאורך הקיר בעקבות הרגשה בלבד, בעקבות קצה גלימה שהיא ראתה, או אולי אפילו דמיינה. ברגע זה, לא הייתה בטוחה בשום דבר עוד.
אין סיכוי, היא חשבה לעצמה שוב. החרדה שכיווצה את ליבה לא נגרמה כתוצאה מפחד לא לצאת מכאן בחיים, אלא כתוצאה ממחשבה שהיא לא באמת ראתה את מה שראתה, שזו הזויה, שהיא לא תראה אותו בסוף הדרך, אך למרות הרגשה מבשרת רעות שהתגנבה לליבה, היא המשיכה ללכת.
והפחד שלה המשיך לצמוח, והדמעות זלגו ללא הפסקה, ומלמעלה המים כמעט זרמו כבר עד שרצפת המנהרה נהייתה רטובה לגמרי והיא לא הבינה מאיפה כל המים האלו. והיא החליקה ונפלה, עוצרת אך בקושי בעזרת ידיה את נפילתה. כמתוך ערפל עלה בה הזיכרון הכי כואב מכולם, בעיני רוחה היא ראתה את השרפה והזיכרון היה כה חד ואמיתי עד שהיא הריחה את העשן מסביבה, עד שהיא הרגישה את להבות האש מלטפות אותה מכל צד. היא נשארה על רצפת המנהרה עוד כמה רגעים, מנסה להרגיע את הרעד שתקף אותה, בעודה נזכרת בריצה העיוורת שלה הרחק מהאש, ברגע שבו היא הסתובבה והבינה שאדווין נשאר מאחורה.
אז, באותה התקופה, היה כבר מאוחר מדיי... אך כמה שהייתה רוצה לראות אותו רק עוד פעם אחת לפחות כדי להסביר לו, כדי להגיד לו את כל המילים שנצרה בלבה במשך כל הלילות הלבנים בהם היא בכתה בדממה לתוך הכרית. המחשבה על הפגישה איתו מילאה את אליס בכוח מחודש והיא כמעט רצה קדימה, כשרגליה מכות קלות במים שהצטברו על הרצפה.
לא עבר הרבה זמן עד שהוא נעצר. הוא נעמד בחלל עגול כמעט שלא היה בו דבר מלבד מעבר לעוד מנהרה וחרב ארוכת להב. הוא התקרב לחרב והרים אותה, התוכנית הייתה להמשיך ולפתות אותה ללכת בעקבותיו במנהרה והוא לא רצה שהיא תיבהל מהחרב או תיקח אותה איתה. אדווין ידע שאליס יכולה להיות פיקחית כשהיא רוצה ויש לה יצר הישרדות חזק יותר משחשב, מסתבר. הוא שוב הסתכל אחורה והרגיש אותה נעה בעקבותיו במהירות, הוא כמעט התחרט שוב כשהוא דמיין את שערה החלק בזמן ריצתה. הוא הידק את אחיזתו בחרב והעלה את הזיכרון של השריפה, את הכאב, את גבה ההולך ומתרחק בזמן שהוא לא מסוגל היה לזוז. זה מילא אותו בזעם מחודש אשר התגבר על הפחד מכל מה שעלול לקרות. הוא שכנע את עצמו שוב ושוב בתקופה האחרונה שזהו הדבר הנכון לעשות ופעם אחר פעם היה קרוב מאוד לחרטה על התוכנית. הוא פחד לאבד אותה, פחד לאבד את חייה. לאחר שאיבד את חייו, חייה היו הדבר האחרון שנשאר לו, הוא ידע זאת. ובכל זאת הוא היה מוכן לסכן את זה בשביל מה שנראה לו כמעשה נכון. האין זה חינוך אצילי?
בזמן שהוא עמד שם ושקע בהרהוריו, אליס התקרבה אליו יותר ויותר... היא השיגה אותו. היא נעמדה מולו בחלל העגול והלא גדול הזה, נעמדה מולו ונשענה על הקיר, מעולפת למחצה, כשפניה, שנראו כמעט אפורים קפאו בהבעת הלם ופחד. הוא...
הוא עמד מולה, היא התקשתה להאמין בזה, פשוט לא הצליחה לעכל את המילים הללו.
הרצפה ברחה מתחת לרגליה, כל החלל מסביבה זז, או אולי זו הייתה היא שלא הצליחה לשמור על יציבותה.
היא נאחזה בקיר שמאחוריה לתמיכה והתחילה להשתנק, אוויר סירב לעבור דרך דרכי הנשימה שלה.
היא ראתה אותו, עומד מולה, כה שונה ממה שהיה קודם ועם זאת בדיוק אותו אדם.
היא ראתה אותו, ולא הצליחה לגייס שום רגש חוץ מהבנה עמוקה. היא הסתכלה בעיניו ששיקפו כל מה שהיה במוחו המסוכן,ששיקפו את מה שעומד לקרות לה... תוך שהיא מנסה בכל כוחה לשאוף, היא...
היא התקרבה אך מעט לעבר אדווין, והוא ידע היטב שהיא מבינה. תמיד היא ידעה על מה הוא חושב, תמיד הצליחה לקרוא את עיניו בבהירות מושלמת ולמראה ההבעה שעלתה על פניה הוא הבין שהוא לא יהיה מסוגל...זה היה חזק יותר ממנו, חזק יותר מהזעם והרצון לנקום. היא לא תמצא את מותה בייסורים, הוא הבין, הוא לא יהיה מסוגל לראות אותה מתענה, הוא חס עליה...
הוא ניצל את הצעד שהיא עשתה מן הקיר של המנהרה לעברו, ובתנועה מעודנת אך חזק, החדיר לגופה את החרב שהחזיק בידו. ידיה שהיו עדינות ולבנות בדיוק כפי שהיו לפני זמן כה רב עלו לעבר המקום שבו החרב החדה הייתה נעוצה בה, וכתם דם גדול התפשט במהירות עצומה.
הוא עזב את החרב והניח לה להתיישב באיטיות על רצפת המנהרה. כשעיניה עלו למעלה בהבעה חלשה וגוססת הוא הבין שהוא איבד את הדבר היחיד שעוד נשאר לו לאבד, הוא איבד משהו שהוא אפילו לא חשב שאפשר לאבדו. הוא לא ידע מה יעלה בגורלו, וזה לא הטריד אותו כרגע. קיומו נהיה חסר טעם עד כדי ייסורי תופת, בפעם הראשונה מאז שפגש אותה, אך בעודו עוזב את המקום הוא הבין שהוא עושה משהו שהוא לא עשה זה מאות זמני חיים, כך היה נראה לו: הוא קיווה.
הוא קיווה בשבילה שמותה יהיה מהיר, קיווה שהיא לא סובלת, כי למרות הכל, כשהיא נעצה בו את מבטה האחרון הוא ראה בה לא את מה שאליס נהייתה עכשיו פנים אחרות לגמרי. הוא ראה בה את הנערה שהיא הייתה פעם, בתקופת זמן אחרת, במימד אחר.
-
כחלק מהתחרות הזאת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
