התחלתי השנה הזו בפחד ובעתה מכל דבר. לא דיברתי עם אנשים חדשים מיוזמתי, לא הייתי סקרנית בנוגע לשום דבר ומעל הכל... אני פחדתי, באמת פחדתי.
כי פחדתי מהרבה דברים באותה תקופה, תקופת מעברים ושינויים... זה מטריד. במיוחד בגיל כזה, טינאג'רים תמיד אוהבים לקטר על גילם, לא?
התחלתי את השנה בביה"ס חדש, הרגשתי כמובן מאוד לא שייכת. זוכרים את זה שהייתם בגיל הזה, וכמעט כל בית הספר היה מחולק לקבוצות שונות של אנשים?
אי אפשר לומר שאני לגמרי שנאתי את זה, או שונאת את זה עכשיו. גם אי אפשר לומר שהמציאות בבית הספר ההוא הכריחה אותנו לוותר על הייחודיות שלנו ולהפוך לגוש גדול של משובטים שטחיים.
אז נכון, זה מה שבדרך כלל אומרים על התקופה הזאת של השנים האחרונות במערכת החינוך, אבל למען האמת זה לא היה ככה, לפחות בביה"ס שאליו אני עברתי.
במהלך הימים הראשונים יצא לי להסתכל מרחוק הרבה על אנשים בקבוצות השונות ושמתי לב שהאנשים שם אינדיבידואלים, מגוון רחב של בני נוער התגלה בפניי בהפסקות האלו שישבתי במקום שבו איש לא ישים לב אליי ותצפתי. והקבוצות האלו... זה היה דבר טוב אחרי הכל, הסביבה שם שינתה אותי לאין היכר. נכנסתי לביה"ס הזה בתור ילדה קטנה ופחדנית ושנתיים מאוחר יותר יצאתי משם בתור נערה אדישה ובוגרת לגילה אך עם זאת אידיאליסטית לאין שיעור.
הבעיה בהתפלגות התלמידים בביה"ס היא הלחץ התמידי להשתייך לקבוצה כלשהי, לא להיות לבד. בן אדם בודד תמיד נראה חשוף ופגיע יותר מאשר בן אדם עם קבוצה מאחוריו. ולמרות ההתנהגות האנטיפתית שלי אני דווקא כן רציתי קבוצה מאחוריי, רציתי להיות חלק ממשהו, רציתי להפסיק להיות בעיני השכבה שלי אאוטסיידרית בודדה אשר לא מדברת הרבה ומסתגרת יותר מדיי בתוך עצמה. העובדה שאני לא הצלחתי להתעלות על עצמי ולהתנהג נורמלי ליד אנשים זרים ייאשה אותי נורא. הייתי לבד, הקשרים עם החברים מה"חיים הקודמים" שלי התרופפו, והעבר שהיה לי נראה רחוק וזר יותר עם כל יום שחלף ונתן ליום מונוטוני ומייגע אחר, להחליף אותו.
התחלתי לפתח שנאה עצמית, בהתחלה כלפי תכונות מסוימות באופי שלי, ואז כלפי כל הפנימיות שלי כולה, ועם הזמן התחלתי לתעב יותר ויותר את המראה שלי וכל דבר בי בכלל. אבל זה נשמע, הגיוני. תהליך התבגרות, לא? לא היה נראה לי שלמישהו איכפת או שמישהו שם לב בכלל שמשהו לא כשורה איתי וכך המשכתי לשקוע למטה יותר ויותר, נכנעתי לגמרי לדיכאון כרוני.
ודווקא אז, כשכבר הייתי מוכנה לגמרי לשקוע בחור שחור עד המוות הכל השתנה, החיים המשעממים ששיגעו אותי התהפכו ושינו כיוון. בפעם הראשונה זה חודשים, מאז שעזבתי את בית הספר הישן שלי אני חזרתי לקוות, לצפות למשהו שעלול לקרות בעתיד.
שני דברים משמעותיים במידה שמילים לא יוכלו לתאר אפילו, קרו לי כמעט באותו הזמן. קודם כל, אני מצאתי חברה. ודבר שני, אני התאהבתי. אפשר לתרץ את ההתאהבות הפתטית הזאת בהרבה סיבות, אני אבחר בתירוץ הרגיל שלי לכל הדברים שעשיתי אז: הגיל. אבל אני לא אקדים את המאוחר...
אנה הייתי ילדה בודדה, כמעט כמוני, עם שני הבדלים מהותיים. היה לה אופי חזק מספיק בשביל לא לשים על זה, ודבר שני, היא הייתה בבית. זאת אומרת, היא הכירה את כולם בשכבה הזאת ובין אם היא התחברה איתם או לא, הקרבה לדברים מוכרים מנחמת ומעודדת, רק מישהו שאי פעם עבר למקום חדש יוכל להבין עד כמה זה עוזר להתמודדות עם המציאות, כשאתה חי בבית בו נולדת, בשכונה שבה כולם מוכרים לך, כשאתה רואה כל הזמן פרצופים מוכרים. וזה בדיוק היה מצבה של אנה.
היא למדה בכיתה המקבילה והייתה יפה. שיער גולש ותווי פנים קשות. לא הייתה לי דעה מיוחדת עליה, למרות שנתקלתי בה פעמים בודדות במסדרונות או בכניסה לביה"ס, אני מניחה שהיא פשוט לא הייתה מרשימה במיוחד, אחרי הכל יש סיבה לכך שהיא הייתה גם לבד, לא?
בדיוק כמוני, גם היא לא נהגה לדבר הרבה עם אנשים ונראתה תמיד כחסרת עניין לחלוטין בקשרים כלשהם עם הסביבה האנושית. במציאות נורמאלית לא היה שום סיכוי שנתחבר בכלל, ולכן הגעתי למסקנה שהמאורעות שבאו לאחר מכן הם פשוט דברים שהגורל זימן, ולא הייתה לי אפשרות לברוח.
ברצינות עכשיו, אני לא מגזימה, אבל תגידו לי אתם, כמה הגיוני זה שדווקא המורה שלה למתמטיקה פתאום שברה את הרגל? וכמה הגיוני זה שיחליטו לפזר את כל תלמידי הקבוצה עם קבוצות אחרות בשכבה עד שהמורה תחלים? וכמה הגיוני זה שדווקא אותה צירפו לקבוצה שלי? וכמה הגיוני זה שאותה הושיבו דווקא לידי? טוב, האמת שזה דווקא דיי הגיוני, אני הייתי בין היחידים בכיתה שישבו לבד, אבל לגביי כל השאר? טוב, זה באמת היה צחוק הגורל. צחוק אכזרי למדיי, אני חייבת לציין.
לאט לאט, התחלנו לפתח שיחות בשיעורים ואף לדבר מחוץ לשעות הלימודים, מה שהיה הישג גדול למישהי שבמשך חודשים לא הצליחה ליצור משפט בעל יותר משלוש מילים בחברת חברים לספסל הלימודים.
כעבור מספר שבועות נוסף הוא ניגש אליי.
בניגוד לאנה, אליו אני דווקא כן שמתי לב, הרבה לפני שהוא בכלל הסתכל לכיווני ולו בטעות בפעם הראשונה.
גם הוא למד בשכבה שלנו, אם אפשר היה לקרוא למה שהוא עשה ללמוד. הוא הבריז המון, הנוכחות שלו בשיעורים הייתה כל כך מינימאלית שזה נהיה כבר שערורייתי, ואיש לא ידע לבטח למה עדיין לא מרחיקים אותו מהלימודים.
היה בו משהו מדהים, מכשף, ממכר... לא יכולתי להאמין שאני לבדי מחזיקה בדעה זו. הוא היה קולני, מרדן, גס רוח ותוסס. נראה היה שלא כיבד שום דבר, ואף אחד, ובעיקר הוא זלזל במוסכמות.
הוא לא כופף את עצמו למנהגים של אחרים, הוא יצר חוקים משלו- ובתור מישהי שניסתה במשך זמן כה רב להשתלב במוסכמות של אנשים אחרים ללא הצלחה יתרה, אני הערצתי אותו על כך, בעיני הוא היה אלוהי.
בפעמים הלא רבות כל כך שהוא הגיע לביה"ס אני עקבתי אחריו בדריכות ודיסקרטיות גם כשניסיתי להימנע מזה, וזה היה הכי מפחיד. בלי להיות מודעת לכך אני למדתי איזה סיגריות הוא אהב לעשן ואיך הוא נוהג למחוץ את פחית הבירה שלו אחרי שהוא מסיים לשתות ממנה, ראיתי איך הוא צוחק עם החברים שלו ונראה חברותי ונחמד, וראיתי איך הוא הציק לאחר מכן לאחרים ונראה בריון ודוחה.
הכמיהה הבלתי מוסברת שלי אליו הייתה יכולה להשתוות רק לפחד ממנו וכל זה הוציא אותי מדעתי אף יותר, כאילו שזה מה שאני הייתי צריכה.
ביום ההוא אנה לא באה ואני ישבתי לבד בחצר בהפסקה, והרגשתי שוב בודדה. התרגלתי לשבת הרבה עם אנה בזמן האחרון והבדידות הזאת שוב שיעממה אותי והציקה לי, כאילו שלא הייתי מורגלת אליה זה חודשים מספר.
בזמן שהוצאתי את האוזניות מהתיק אני הפלתי דיסק שהיה לי שם וכשהתכופפתי להרים אותו, מישהו הקדים אותי. "אחלה להקה" אני הייתי בטוחה שאני הוזה שהוא אמר לי "לא כבדה מספיק אבל הגיטריסט שלהם אחד הטובים". בשלב הזה הוא השתתק, ואני ניסיתי להפסיק לבהות בו ולשלוט בידיים שלי האוחזות בדיסק שהוא הרים, כדי שיפסיקו לרעוד. כל עולמי פתאום הצטמצם לעובדה אחת בלבד: הוא עמד פה, לידי, והוא דיבר איתי. פה, איתי. עם המעיל השחור הבלוי והריח של סיגריות שנדף ממנו. רציתי רק שהעולם יישאר ככה, ששום דבר לא יזוז, שהוא לא יזוז.
אבל כמובן שזה לא מה שקרה, מתי בכלל הדברים קרו איך שאני רציתי? הוא הסתכל אליי למשך כמה שניות וכשהוא החליט כנראה שאני לא הולכת להוציא מילה מהפה הוא פשוט הסתובב והלך ואני נשארתי לבהות בפינה מאחוריה הוא נעלם זמן רב אחרי שהצלצול הכריז שצריך לחזור לשיעור. הפחד ממה שהרגשתי עלה על כל הפחדים האחרים שפקדו אותי במהלך חיי (והיו לא מעט כאלו) ובגלל זה כשאני הצלחתי סופסוף להתיק את מבטי מהנקודה שבה הוא נעלם, אני יצאתי מהמוסד הלימודי הזה והלכתי ישירות לאנה, לספר לה.
היא הקשיבה והתלהבה איתי בכנות אינסופית וכך נשארתי אצלה עד שעת ערב מאוחרות כשאנחנו מדברות על אינספור נושאים כואבים, וכואבים פחות.
וכך, באופן לא פורמאלי, הפכנו פתאום לחברות. החיים שלי הפסיקו להיות מונוטוניים וכל עולמי הסתובב סביב שני דברים. סביבו, וסביב אינספור השעות עם אנה. פעם ראשונה בחיים שהשבועות חלפו כל כך מהר, ולראשונה מאז שהגעתי לפה אני הרגשתי שיש טעם לחיי, הדיכאון שנשאתי עמי כל הזמן, רופף את כבליו ואני הרגשתי משוחררת למרות שהייתי קשורה לאובססיה שלי בשלשלאות ברזל.
בראשי כל הזמן גלגלתי דיאלוגים בינינו שהיו יכולים להיות אפשריים אילו רק הייתי יכלה לדבר לידו והשתוקקתי שידבר איתי שוב מתישהו, שיסתכל עליי לפחות, בתקווה שאוכל לתקן את הרושם שיצרתי עליו כי עם הידיעה שהוא בטוח שאני מאותגרת שכלית היה לי קשה להסתדר.
באחד הימים הגשומים, כשאנה שוב לא באה לביה"ס ולי לא היה כוח להיכנס לשיעור היסטוריה (הלימודים איבדו את חשיבותם בעיני, לא שקודם היה לי איכפת יותר מדיי מהם) זכיתי לנס- הוא דיבר איתי שוב.
שכבתי על הדשא מתחת לעצים, במרחק בטוח מהמבנה שבו השיעור שלי התקיים וליטפתי כלב קטן ורטוב שישב לידי. "את כל כך אוהבת כלבים שאת הולכת מהשיעורים ויושבת בגשם ללטף אותם או שאת סתם מעדיפה לחטוף דלקת ריאות מאשר להיות בכיתה?" שמעתי קול מאחורי ותוך שניות מספר הוא...
הוא...הוא התיישב לידי. הג'ינס הקרוע שלו היה על הדשא הרטוב, כל כך קרוב אליי, ואני שוב הרגשתי איך כל המילים בורחות לי מהראש וכל העולם מתכווץ למימדים קטנים לאין שיעור.
"מעדיפה דלקת ריאות" אמרתי בקול יציב, מופתעת מהשליטה העצמית שהפגנתי "אבל אני גם אוהבת כלבים, בלי קשר" המשכתי לדבר , לפני שאני שוב אאבד את יכולת הדיבור. ואז הוא...
הוא...הוא צחק. ממש צחקק בקול נמוך ומשועשע ופניו לרגע אורו והפרחח חסר הרגשות שהיה שם בדרך כלל פינה את מקומו למישהו...אנושי. "יש לי כלב בבית. בנזונה מופרע אבל נאמן לי. לקחתי אותו מהרחוב לפני כמה שנים...". העץ שלידנו היה עד לכל השיחה בת המספר דקות שהתרחשה בינינו. העץ, ורק הוא אני מקווה, היה עד לידיים הרועדות שלי ולרעידות הקלות שבקולי אשר ניסיתי להסוות בכל כוחי. זו הייתה השיחה הראשונה שלנו, אחריה באו עוד. הוא היה אכן פרחח מבוזבז ומופרע אבל הוא היה מדהים.
בשבועות שבאו לאחר מכן אני התרכזתי בו ובאנה, רק בהם, וכשהמחנכת שלי דיברה איתי על הציונים הרדודים שלי והקשרם לשאיפות שלי בעתיד, אני שתקתי. היו לי רק שתי שאיפות לעתיד: רציתי להישאר חברה של אנה ורציתי להישאר איתו, לנצח.
חלום זה רוסק ורוטש ובותר בברוטאליות על הרצפה הקרה והקשה של המציאות, מספר שבועות לפני היציאה לחופשת הקיץ.
באותו הערב אני הייתי בדרכי לאנה והרהרתי בכך שהזמן האחרון חלף מהר, מהר מדיי. כל הצחוקים עם אנה עברו מהר מדי, הקרבה אליו...
כשהייתי אצלה, הוא התקשר.התקשר והזמין אותי אליו. הזמין אותי אליו ושמע תשובה מגומגמת שתפקידה היה "כן" אבל אני לא בטוחה עד כמה הוא הבין אותי .
אני כמעט בכיתי כשחיבקתי את אנה באושר, אני כמעט בכיתי וצרחתי לה שאני מאושרת, מאושרת נורא, ושהיא חברה מדהימה ושאני אוהבת אותה ואותו ואפילו אותי ובכלל...את כל העולם הזה.
כשהיא איחלה לי בהצלחה, הייתי מוכנה להישבע שעיניה נצצו מדמעות. אבל כמובן, אולי זה רק היה נדמה לי, אחרי הכל אני לא הייתי במצב נפשי כל כך יציב אז.
נכנסתי לבית גדול ומפואר, לא צפוי היה שביתו של מישהו כל כך מופרע יהיה בית של מיליונרים, התיישבתי על ספה לבנה בסלון והוא התיישב לידי ושתינו ודיברנו ואני לא זוכרת בוודאות על מה דיברנו כי הראש שלי היה מנותק לגמרי מכל שאר הגוף ואני חזרתי לעצמי, במידה מוגבלת, רק כשהוא גלגל משהו בתוך סיגריה והגיש לי. אולי המצב החברתי שלי לא היה טוב אבל אני לא הייתי תמימה, ידעתי מה זה. ידעתי ולקחתי ממנו ושאפתי את השאיפת סמים הראשונה שלי.
ואז לאחר מספר דקות בהן הרגשתי בגן עדן (ספק ממריחואנה, ספק מהקרבה אליו שהשפיעה עליי אף יותר חזק מכל סם קיים) החלום המושלם שלי נופץ לרסיסים קטנים של זכוכית חדה, וזה לא סתם היה כואב. זה היה אכזרי .
"החברה הזאת שלך, קרצייה אמיתית. מה את עושה איתה בכלל? את דווקא בסדר "הוא אמר לאחר נשיפה ממושכת. הייתה לי סחרחורת קלה ולקח לי זמן להתרכז במה שאמר ולנסח "מה?" חלש בתשובה. "למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו לאחר מספר דקות של שתיקה, בהן הוא לא ענה לי.
אני זוכרת רק במעורפל את תשובתו לאחר מכן בגלל שהמציאות פתאום קיבלה צבעים אחרים והתרכזתי בכל כוחי בצלצול המתמשך באוזניי. אם ככה זה כאב כשהייתי בהשפעת עשב, אני מפחדת לדעת איך זה היה מרגיש לי אילו הייתי צלולה לגמרי כשהוא אמר לי שה"חברה שלי" מתנהגת כמו נקבה בכיינית מטומטמת,
שהיא הסתכלה עליו כל הזמן בביה"ס, נתקלה בו הרבה מעבר לנורמלי בחודשים האחרונים ולפני כמה שבועות הגיעה "במקרה" למסיבה שהוא היה בה. הוא היה שיכור והם...הם...
טוב, זה לא משנה. אפילו עכשיו אני לא מסוגלת להביא את עצמי למצב של השלמה עם זה. הנקודה היא שלאחר ה..."מקרה" היא התנהגה אף ביתר אובססיביות. הנקודה היא שכל זה קרה לי מתחת לאף, הנקודה היא שכל זה קרה בין שני אנשים שהיו הדבר הכי חשוב לי, הנקודה היא שהרגשתי אחרי זה כל כך עיוורת ומטומטמת ודפוקה עד שלא הצלחתי להסתכל לא עליה ולא עליו בלי להרגיש גועל ושנאה זמן רב אחרי זה.
הנקודה היא שמצאו אותי עם דופק ירוד במיטה שלי ויותר מדיי כדורים בקיבה, כשבוע לאחר תחילת הקיץ.
הספיקו לקחת אותי לבית חולים אז ולהציל אותי, והאמינו לי כשאמרתי שחשבתי שזה ויטמינים, או לפחות עשו את עצמם מאמינים לי.
ככה כל זה נגמר, ככה התרסקה השאיפה האמיתית הראשונה בחיי.
-
לקראת סוף החופש מישהי מהכיתה שלי שבמקרה גרה לידי, והייתה תמיד מספיק נחמדה בשביל לחייך אליי ולדבר איתי קצת כשהיא עברה לידי, פגשה אותי בעודי יושבת על ספסל בפארק בחוסר מעש. "יש מסיבה היום, בערב. אצלי. רוצה לבוא?" , ואני הרמתי את מבטי וחייכתי אליה.
ככה התחיל פרק חדש ועכשווי בחיי.
חלומות, שאיפות ומציאות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
