זה די אירוני, שאירוע אשר עזר לי לשחרר את טבעת ההכחשה והפוביות המוזרות ממקומה הקבוע, הדוק מסביב לצווארי, התרחש דווקא במקום אשר הדגיש יותר מכל את אחד הפחדים היותר עמוקים שלי.
ולמען האמת, אפילו אי אפשר לקרוא למה שהתרחש שם "אירוע", בגלל שבאמת לא קרה שם שום דבר יוצא דופן, זה יותר בכיוון של... תהליך מהיר שהתרחש בי בלי שום סיבה מוסברת, פשוט כך, באמצע היום.
אך לפני שאמשיך ואפרט על אותו תהליך שהתרחש בי, עליי להקדים ולומר משהו בעל חשיבות מרובה.
העניין הוא... שאני לא נוהגת. לא נוהגת, ומעולם לא נהגתי בשום כלי תחבורה באשר הוא.
אין לי בעיה לנסוע במכונית כשאחרים נוהגים, אין לי בעיה אפילו לשבת ליד הנהג כשאיש מאיתנו אינו חגור, אבל כשזה מגיע לאחיזה בהגה ולחיצה על דוושת הגז בעצמי... טוב, פה אני פשוט נהפכת לקטטונית במלוא מובן המילה.
עד שהתחתנתי זה לא היה כה משמעותי בעיני. זאת אומרת, נכון לרוב החברים שלי היו רישיונות נהיגה אבל היו כאלה שפשוט עדיין לא יצא להם לעשות, היו כאלה שעדיין לא חסכו כסף למכונית משלהם, ובקיצור, אני לא נראיתי מוזרה מדיי בעיני איש, אפילו לא בעיני עצמי. כשהתחתנתי לעומת זאת...
בעלי פשוט לא הצליח לקבל את העובדה שאני באמת לא מצליחה לעשות את זה, מבחינתו נהיגה זו דרך חיים ובנוסף לזה נמאס לו להסיע אותי ממקום למקום על בסיס יומי, מה שכמובן ניתן להבנה בקלות. בכל מקרה, הוא עשה הכל, אבל באמת הכל. היו לו אמצעים והוא היה מוכן להשתמש בהם, הציע לשלם לי על המורים היקרים ביותר, הציע לקנות לי מכונית מכל דגם שאבחר עוד לפני שאני אעשה תיאוריה, אשר תעודד אותי להצליח בלימודי הנהיגה עצמם, ואף הוא עצמו, למרות היותו בן אדם חסר סבלנות, ניסה כמה פעמים להתעלות על עצמו ולעזור לי להתגבר בעדינות על ה"בעיה" שלי, כך נאמר.
אפילו רבנו על הנושא הזה, ולא מעט. כל אזכור קטן מצדו של הנושא גרם לי לצרוח ללא שליטה ולאבד את עשתונותיי בגלל הנושא הכאוב אשר לא ניתן להפרידו מהבעיה עצמה.
מיותר לציין שמאמציו לא עלו יפה ובגלל זה אני בכלל עליתי באותו יום לאן שעליתי, לאוטובוס.
בהתחלה הכל היה כבכל פעם שאני השתמשתי בתחבורה ציבורית. כרגיל אני התיישבתי ליד החלון, כרגיל הוצאתי ספר מהתיק, כרגיל שקעתי בו והתנתקתי לגמרי מהעולם עד שיגיע זמני לצאת בתחנה שלי.
אך בשלב מסוים קרה משהו שערער את השגרה שלי, לאוטובוס עלה זוג צעיר (צעיר אף יותר ממני, כך היה נראה לי, ואני התחתנתי מוקדם מאוד לפי כל הדעות), עם ילד קטן אשר הגבר נשא בזרועותיו.
משהו במראה הזוג הזה לא נראה לי כבר מהרגע הראשון שנכנסו לאוטובוס, פשוט לא, לא רציתי לראות אותם.
הגבר נראה חזק ומחושל עד מאוד ממשהו, כאילו עברו עליו הרבה אסונות בחייו, שלא היו ארוכים במיוחד. האישה נראתה עייפה וחלשה ולמרות זאת מסופקת ממשהו.
כאילו כדי לעצבן, הם התיישבו במושב שלפניי למרות שהאוטובוס היה ריק כמעט לגמרי, ואני ניסיתי להתעלם ולשקוע בחזרה לתוך הספר שהוצאתי מהתיק, ללא הצלחה מרובה כמובן.
הילד היה יפה מאוד, עם שיער בהיר ופנים מלאכיות כיאה לילדים. הוא הושיט את ידיו הקטנות לעבר אימו והיא לקחה אותו בחיוך מאושר מזרועותיו של הגבר.
"את נראית מהורהרת" הוא העיר בקול שקט לאחר כמה דקות נסיעה שבהן האישה בהתה בחלון בעודה נראית טרודה במחשבות כלשהן.
"כן, אני...חושבת" ענתה לו בשמץ של מרירות.
"על...?"
"עוד מעט נצטרך לשלוח אותו לגן..."
"סופסוף נקבל קצת שקט!" הוא קטע אותה.
"והוא יכיר שם ילדים אחרים" היא המשיכה כאילו כלום "כמה זמן לדעתך יעבור עד שהוא ירצה להכיר את סבא וסבתא? איזה דוד ממדינה רחוקה? משפחה כלשהי שהיא לא אבא ואימא?"
הרגשתי מסוחררת לרגע ונשענתי על משענת המושב, מנסה לא להרוס את הארשת היומיומית על פניי. כנראה שתת המודע שלי עובד שעות נוספות, כי אחרת אני לא מצליחה להסביר למה לא חיבבתי את מראה הזוג מהרגע הראשון עם היכנסו לאוטובוס.
"ניתן לו שוקולד, זה תמיד מרגיע אותו" הוא המשיך, סרקסטי.
"אני מדברת איתך ברצינות" אמרה לו בת זוגתו בקול שקט אך היסטרי מעט.
"טוב, טוב לא שוקולד. אולי קוניאק?" הוא לא שינה את נימתו הסרקסטית.
האישה גלגלה עיניים והסתובבה ממנו, חזרה אל החלון.
ואני המשכתי בניסיונותיי הכושלים להתגבר על הרעד שאחז בי. כל עברי, אשר ניסיתי כל כך קשה להימלט ממנו, השיג אותי שוב בגלל איזה זוג פרחחים שבקושי סיים תיכון, זה היה בלתי נסבל עבורי.
כבר חשבתי לעבור מקום, אך הגבר המשיך לדבר, בגסות הולכת וגוברת, וסקרנות חולנית, הגובלת בהחלט מגבולות הנורמאלי, מסמרה אותי למקומי.
"טוב, מה את רוצה? אם את כל כך מתחרטת את יכולה לחזור חזרה לבית חמים ונעים שמחכה לך. מי מחזיק אותך בכוח?"
"אתה יודעת שאני פשוט לא אעשה את זה. אני רק אוהבת את הילד שלנו, ואני דואגת לו ולהתפתחות שלו"
"לילד הזה יש אימא ואבא שידאג לו ולבנו ולאשתו, אז תפסיקי לדבר על זה" הוא אמר בנוקשות.
"אבא..."
"שתקי" הוא השתיק את קולה מלא התחינה והיא שוב הסתובבה בייאוש אל החלון, מחבקת את הילד אל חיקה באהבה אין קץ.
"יש לך משפחה אוהבת, את צריכה להיות מאושרת" עלו בי זיכרונות העבר כמתוך אבק, "כן" אני עניתי אז, בעודי חושבת על הוריי ואחותי כי משפחה אחרת מעולם בעצם לא הייתה לי.
"...מהבית חולים...משהו על תאונת דרכים" עלה בי זיכרון אחר. "מה?", צעקתי אז, לאחותי מוכת היגון אשר ניסתה לזרז אותי להתלבש כדי שנצא לבית חולים אשר בו אושפזו הורינו לאחר תאונת דרכים שעברו.
לאחר כמה דקות, שבהן הייתי שקועה לגמרי בזיכרונות אשר ניסיתי להדחיק,הם קמו לצאת וראיתי את המבט שהיה בעיניה של האישה כשהסתכלה על בעלה, אשר הציע לקחת את הילד חזרה לידיו, ואת המבט הזה אני לא אשכח לעולם, את העוצמה שבו, המסירות, הטוטאליות
האוטובוס לבסוף נעצר וזרה גמורה עם ילד אהוב בידיים חלפה על פניי בעקבות בעלה, זר גמור גם הוא.
היא העיפה לעברי מבט מודאג אך לא אמרה דבר, וכשהם יצאו אני הרגשתי אליהם, לשני אנשים לא מוכרים, קרבה יותר גדולה משהרגשתי אל מישהו זה זמן רב.
ומתקפת הזיכרונות הכואבים רק המשיכה. "הן בוגרות, אבל עדיין לא בנות שמונה עשרה" שמעתי את המשפט הזה כמתוך חלום, בלי להגיב בעצם לשום דבר שקורה מסביבי. "ואין להן משפחה פה, לפי מה שהבנתי" המשיך הקול המונוטוני לפני כמה שנים, "אביהן הלך לעולמו כמה דקות לאחר שהובהל לבית חולים, איבד יותר מדיי דם. האימא לעומת זאת... מצבה עמד להתייצב כשהודיעו לה על מות בעלה. כשהאחיות הגיעו היה מאוחר מדיי, הן לא הצליחו...כל כך חבל. שניהם היו כל כך צעירים..."
בינתיים, במימד שנקרא "ההווה" אני המשכתי לנסוע הלאה והלאה הרחק מהתחנה שבה הייתי אמורה לרדת. המשכתי לנסוע עד התחנה המרכזית כדי לקחת אוטובוס למקום שבו הייתי אמורה לבקר הרבה אבל איכשהו מעולם לא הצלחתי להכריח את עצמי. שנים כעסתי עליהם, על שניהם. אחותי לא, אחותי תמיד הייתה הרבה יותר רציונאלית. אחותי הוציאה רישיון נהיגה, אחותי הייתה שם בלוויה שלהם, אחותי הייתה שם כל שבוע ושמרה על מצב הקברים. ואילו אני...אני לא הצלחתי לסלוח לאבא, אשר עזב ככה פתאום אחרי שכל הזמן היה שם בשבילנו. כמובן שלא הצלחתי לסלוח גם לאימא, אשר פשוט בחרה לברוח לה, משאירה מאחוריה שתי בנות אשר אפילו לא הגיעו לגיל שבו הן יכולות מבחינה, חוקית, להסתדר לבד.
מעולם בעצם לא הצלחתי להבין אותה ולא רציתי לחשוב על זה, בגלל זה רק הדחקתי את הזיכרונות שהרעילו אותי יותר עם כל יום שחלף וגדלו בי, והפכו לפחדים בלתי נשלטים, הפכו להפרעות אישיות.
הוצאתי מהתיק משקפי שמש, שבמזל היו שם, כדי שאיש לא יראה את עיני והמשכתי לנסוע, מתקרבת כל רגע עוד יותר אל עבר בית הקברות, אל עבר ההתמודדות שלי עם העבר.
כי תחבורה ציבורית זה כזה מגניב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
