בכל מקום אני שומע על מילחמה.
בהתחלה זה התחיל מחברים, סתם כשעשינו על האש בזולה.
כל ילד שהיתגייס חושב שהוא יודע סודות מדינה.
מהצבא אני יודע, ששמועות עפות מהר ורחוק מאד.
ואז זה עבר לחברים היותר קרובים.. חלקם קצינים, או מקורבים לקצינים.
עדיין, לשמועות אין סלקציה.
הן מגיעות לכולם!
אבל אתמול..
אתמול קיבלתי את הכאפה.
נסענו לבקר את סבתא, כרגיל היא חופרת לי שאני אעבור לארה"ב לדוד שלי, לעבוד איתו, לעשות כסף.
איכשהו ניפלט, במכוון או שלא, שאני אסע כדי לברוח מהמילחמה.
הייתה נימה צינית במילים שלה.
"תסעו אתה ואחיך.. שישאר נצר ממישפחת רמתי.."
איפשהו בציניות גם עברה הדאגה.
לא ממה שהיא אמרה, אלא מהתדירות שאני שומע על זה.
אפילו לבית אבות הגיעו השמועות.
למרות שזה לא מפתיע אותי, מה יש להם כבר לעשות אם לא לחפור אחד לשני על מה היה ומה יהיה.
לא זורם לי בכלל הרעיון, יש לי תוכניות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
