בחזרה לעבר

"דניאל מאמי שלי היום את לא תלכי לבית הספר" אמא אמרה לי. מצד אחד הייתי שמחה בכל זאת מי רוצה ללכת לבצפר?! אפחד! אבל מצד שני חשבתי לעצמי..מה להיות בבית לבד? בוא נלך לבצפר ונכיר ילדים. "לא אמא נראלי אני בכל זאת אלך אני רוצה להכיר ילדים, את יודעת שיהיו לי חברים" אמרתי בעצב. כל כך התגעגעתי לנהריה למקום מוכר, לאנשים מוכרים.

"לא את לא הולכת יש יש לך הפתעה שצריכה להגיע עוד שעה, שעה וחצי מקסימום שעתיים" הפעם זה אבא אמר לי.

"הפתעה?! לי?! מזה?!?" הצפתי אותו בשאלות, והם? רק צחקו. לא כל כך הבנתי על מה "נווו מה ההפתעה אל תשאירו אותי במתח, שעתיים זה הרבה!" דיברתי בקול תינוקי אולי זה יעבוד עליהם. אבל שום קול ושום עונה.

אבא ואמא הלכו לעבודה וסתם התיישבתי במרפסת מנסה לחשוב מה ההפתעה "אולי...אנחנו חוזרים לנהריה?" חשבתי לעצמי בקול רם. כן זה קורה לפעמים חושבים בקול!

"וואי מסכנה הילדה מאתמול" שמעתי מישהו מדבר הסתכלתי לרחוב וראיתי 2 ילדים הולכים עם תיקי בצפר.

"כן באמת מסכנה מעניין מה קרה לה, מעניין איך היא מרגישה" הבנתי שהם מדברים עלי.

"תגיד, אתה יודע מי זאת בכלל? אני לא מכיר אותה. אף פעם לא ראיתי אותה" אחד מהם אמר.

"לא, נראה לי שהיא חדשה בבצפר או משהו" שמעתי את הילד השני מדבר אבל הוא לא נראה כל כך מרוכז בשיחה.

החלטתי להיכנס הביתה וללכת לחדר שלי ולהתחיל להתכונן ל"הפתעה" שמחכה לי, היא צריכה להגיע כבר.

נכנסתי לחדר והתחלתי להתלבש. לקחתי ג'ינס קצר ושמתי חולצת סבא בצבע לבן וירדתי לסלון, הדלקתי את  הטלוויזיה. לא היה משהו מעניין.

אחרי חצי שעה בערך היו דפיקות בדלת. קמתי בציפייה לראות אולי זאת ההפתעה שלי שהגיע.

הסתכלתי בעינית לא ראיתי אף אחד חשבתי אולי האור בחדר מדרגות סגור אז ניסיתי לפתוח אותו, אבל כלום עדיין היה שם שחור. החלטתי לפתוח את הדלת ופתאום ראיתי את זוהר החברה הכי טובה שלי מנהריה. הייתי בשוק! מה היא עושה פה?!

"זוהררררררררררררררררררררר" צעקתי מרוב התרגשות! "מה את עושה פה מטורפת?!, את לא לומדת?" הייתי כל כך שמחה, באמת שהייתי צריכה מישהו מוכר לידי עכשיו.

"חחח יש אבל את יותר חשובה" היא אמרה

"כבר על היום השני את מבריזה?!" שאלתי... שנה שעברה היא בקושי הייתה באה לבצפר, כל הזמן הייתה מבריזה.. טוב ברוב הפעמים היינו מבריזות ביחד.

"אז.. את לא מזמינה אותי להיכנס?" היא שאלה אותי

"בטח שמזמינה, בואי כנסי. אבל את יודעת, את יכולה להזמין את עצמך מתי שרק בא לך" אמרתי בחיוך.

נכנסו הביתה עשיתי לה סיור "הנה זה הסלון" אמרתי לה "וואי הוא ממש גדול, הוא כמו כל הבית שלי חח" זוהר אמרה. אני לא ממש הספקתי לסרוק את הבית אם הוא גדול קטן אז לא היה לי ממש מה להגיד.

עלינו לקומה השנייה "וזה החדר שלי" אמרתי "וואי הוא גם גדול, יותר גדול מהחדר שלי" זוהר אמרה.

זוהר ישבה על הכיסא ליד המחשב ואני ישבתי על המיטה לידה.

"נו? איך היה היום הראשון בבצפר? הכרת חברים? ראית חתיכים?" זוהר שאלה כולה בהתרגשות.

פתאום כל השמחה נעלמה אבל השתדלתי שהחיוך לא ירד שהיא לא תחשוב בכלום.

"האמת שלא, התעלפתי" אמרתי עם חיוך עקום. "חחחח כבר? איך הספקת?!" היא אמרה בפליאה.

"הספקתי" אמרתי והסקמתי. "ובגללך לא הלכתי היום לבצפר לראות חתיכים" אמרתי הפעם עם חיוך אמיתי "אויי לא, מסכנה" היא אמרה "לא ראית בנים, איזה אסון" היא אמרה בציניות ותוך שניה הייתה לה כרית על הפרצוף.

אחר"כ סתם ירדנו למטבח הכנו לנו משהו לאכול ויצאנו למרפסת. הילדים התחילו לחזור מהבצפר,

"וואי תראי את שני אלה" זוהר הצביעה על 2 ילדים שחזרו, זיהיתי אותם זה אלה ששמעתי אותם מדברים היום בבוקר. "איזה חתיכים" היא אמרה קצת בקול מה שגרם להם להסתכל לכיוון המרפסת. "זוהר, שתקי, דברי יותר בשקט" אמרתי לה וצחקתי. "תורידו חולצה" שמעתי אותה צועקת "זוהר י'פאדחנית סתמי" אמרתי לה וצחקתי. הם גם צחקו ומילאו אחרי בקשתה של זוהר והורידו את החולצה "במיוחד בשבילכן" הם צעקו וחייכו. "אויי מזמן לא ראיתי גופות, התגעגעתי לזה" אמרתי לזוהר. "אללה איזה גופות" היא צעקה שוב "רוצים לבוא ולהכיר?!" שמעתי פתאום את זוהר צועקת. אני הייתי קצת בהלם, אבל מה אכפת לי להכיר חברים חדשים? בכיף חשבתי לעצמי. "אם יש אוכל אז כן" אחד מהם אמר "בטח שיש, בואו" זוהר הזמינה אותם". "קומה 7 משפחת לוי" היא צעקה.

שמענו דפיקות בדלת והלכנו לפתוח "היי, מה קורה?" זוהר שאלה. "אחלה מה איתכן?" הם שאלו וכל אחד נתן לנו נשיקה בלחי. "חיים" אמרתי עם חיוך.

שמנו להם אוכל והלכנו לשבת במרפסת.

"אז... איך קוראים לכן?" אחד מהם שאל.

"זאת זוהר, ואני דניאל" הצגתי אותנו. "ולכם?"

"זה ניב ואני בן". אז קוראים לו ניב, נייס נייס חשבתי לעצמי

"אתן חדשות?" ניב שאל

"רק דניאל חדשה, אני סתם באתי לבקר אותה" זוהר אמרה.

"מאיפה אתן במקור?" הפעם בן שאל ולא הפסיק להסתכל עלי, כאילו בוחן אותי מה שגרם לי להרגיש קצת לא בנוח. "נהריה" זוהר ואני ענינו ביחד.

"בני כמה אתם?" זוהר שאלה. "עוד חודש 18" בן ענה. "ואתה ניב?" שאלתי. "גם" אמר מחוייך.

הסתכלתי עליהם ולא הבנתי. "מה אתם אחים?" זוהר שאלה. "תאומים זהים" בן אמר וצחק.

"וואי אתם לא דומים" אמרתי קצת בהלם "חח כן הרבה אומרים לנו את זה" הפעם ניב אמר.

"אהה אתם עונים בתורות?" שאלתי צוחקת. "רק שאנחנו רואים בנות יפות כמוכן" בן אמר וצחקנו.

לניב היו עיניים כחולות עם גוונים בלונדיניים בשיער וקוצים מבולגנים כאלה. הוא היה גבוהה ושחום.

לעומתו לבן היו עיניים חומות דבש עם שיער חום עם כובע. בן היה קצת יותר נמוך מניב וגם קצת יותר לבן ממנו.

פתאום בן קם מהכיסא "זאת אתת!!!..." הוא אמר והצביע עלי.

ניב זוהר ואני הסתכלנו עליו ולא הבנו מה קרה.