בחזרה לעבר

"כן..לא...לא יודעת..." עניתי בגמגום. שמתי לב שבן מסתכל עלי במבט שאומר את יכולה לשפוך, בשביל זה אני פה.

"בהפסקה אני יספר לך" אמרתי לו. "טוב, אבל את מרגישה טוב? את רוצה לצאת לשתות משהו?" הוא  מודאג. "לא, זה בסדר, תודה" אמרתי בחיוך מרגיע.

אחרי רבע שעה נשמע הצלצול שמבשר על תחילת ההפסקה.

בן ישר החזיק אותי ביד והתחיל ללכת מהר למקום שנוכל לדבר בו בשקט.

"דניאלללל, בןןןןןן" שמעתי את ניב צועק לנו מאחורה ורץ לכיוון שלנו. "לאן אתם ממהרים?" הוא שאל ועל פניו הייתה הבעה משונה.

"בוא ניב בוא מהר נלך למקום שקט ודניאל תספר לנו משהו" הוא אמר בטוח בעצמו והסתכל עלי "כאילו אם היא תסכים" הוא תיקן את עצמו וחייכתי לו.

הגענו לחצר האחורית של הבית ספר וישבנו שם על הדשא.  הסתכלתי על בן וניב ושתקתי.

"אממ את רוצה לספר לי מה קרה?" בן שאל וניב הסתכל עליו במבט שואל.

"אוקיי" אמרתי והסתכלתי על בן וניב שהסתכלו עלי ומחכים שאמשיך.

"אוקיי" אמרתי "לפני שנתיים בערך עברתי תאונת דרכים" עצרתי וראיתי את תגובתם המופתעת של בן וניב. "הנהג היה חבר שלי, קראו לו גיל" עצרתי וראיתי את בן מרים גבה וניב פשוט לא הגיב "עברנו בצומת ואז פתאום באה מהצד מכונית ועברה באור אדום והנתגשה בנו" אמרתי עם דמעה בעיניים וניב ישר חיבק אותי". "אם את לא רוצה להמשיך זה בסדר" בן אמר ושם את ידו על כתפי. "לא, כבר התחלתי אז אני יסיים" אמרתי ולקחתי נשימה ארוכה. "שניה לפני שהמכונית פגעה בנו גיל העיף אותי אחורה ובעצם המכונית פגעה בגיל" אמרתי ובולעת את המחנק שהיה לי בגרון. "ואז התעוררתי בבית חולים ואחרי שהתאוששתי קצת שאלתי את הרופא מה עם גיל אבל הוא לא ענה, אז הבנתי שקרה לו משהו" אמרתי ובן הוציא בקבוק מים מהתיק שלו ונתן לי לשתות. "צעקתי על הרופא וההורים שלי שבאותו זמן היו בחדר שיספרו לי מה קרה ואז פתאום עידו אמר שחייבים לספר לי. בסופו של דבר הרופא סיפר לי שמצאו רק אותי ברכב ולא מצאו עוד מישהו" אמרתי ונהיו לי כל מיני פלשבקים "שאלתי מה זאת אומרת שרק אני הייתי ברכב אך הם לא ענו רק אחרי כמה דקות אמא שלי אמרה שככל נראה התאונה הייתה מתוכננת וחטפו את הגופה של גיל, וכנראה מי שהתנגש בנו היה אחד ממשתפי הפעולה ועזר לחטוף את הגופה" אמרתי ולגמתי מהבקבוק מים "שאלתי אם הוא מת והרופא אמר שרוב הסיכויים שכן אבל המשטרה עדיין אופטימית לגבי חייו ובאותה שניה ירדה לי אבן מהלב. אחרי שבוע בערך מצאו גופה שתואמת את התיאור של גיל" אמרתי ובכיתי. פתאום נשמע הצלצול לחזור לשיעור אבל לא רציתי להיכנס לכיתה, לא רציתי שיראו שבכיתי. "בן אתה יכול להגיד למורה שאני לא מרגישה טוב?" שאלתי ובן הנהן "הכל יהיה בסדר" הוא לחש לי נתן לי חיבוק נישקה בלחי והלך. וניב נשאר לידי. "תלך, שלא תאחר" אמרתי לניב אך הוא סירב. "אני נשאר פה איתך עד שאני רואה שאת בסדר" הוא אמר וחייכתי אליו. כך נשארנו שעה עד שנשמע הצלצול להפסקה ומיד אחריו נמשע הצלצול לשיעור השלישי.

נכנתי לכיתה ובאתי לשבת ליד בן. "את בסדר?" בן שאל ואני נהנתי. "אחרי 10 דקות בערך נכנסה מישהי לכיתה. "סליחה דלית אני יכולה להפריע שניה?" אותה אישה אמרה ודלית המורה נתנה לה אישור דיבור 

"אוקיי אני מחפשת את דניאל לוי, היא נמצאת?" אותה אישה שאלה ואני הרמתי את ידי שתראה שאני כאן "אני יכולה לקחת אותה לכמה דקות?" היא שאלה את דלית "כן בטח" דלית אמרה ושנינו יצאנו מהכיתה. הלכנו לכיוון חדר ונכנסו.

"שלום דניאל, אני רחל האחות של בית הספר" אמרה בחיוך. "שלום" אמרתי

"שמעתי שביום ראשון התעלפת, איך את מרגישה עכשיו?" היא שאלה. "אני מרגישה בסדר, תודה" אמרתי.

"יופי אני שמחה" רחל אמרה. "רק רציתי להגיד לך שאת צריכה להביא לי את פינקס החיסונים שלך ואת מסמכי הבריאות שלך" היא אמרה "אוקיי בסדר אני יביא לך מחר" עניתי ויצאתי לכיוון הכיתה. בדרך לכיתה עצרה אותי מישהי בשנות ה-30 לחייה ושאלה אותי אם אני דניאל עניתי שכן והיא הובילה אותי לחדר אחר באותו המיסדרון. "שלום דניאל, אני יפעת ואני היועצת בבית הספר" היא אמרה בחיוך. "שלום" עניתי בחביבות. "רציתי לשאול אותך איך את מסתדרת בבית הספר ואם הספקת כבר להכיר ילדים" היא אמרה. "אממ כן הספקתי בנתיים להכיר את בן וניב, אני בטוחה שבהמשך אני יספיק להכיר עוד ילדים" עניתי בחיוך. "יופי אני שמחה" היא אמרה ויצאתי מהחדר לכיוון הכיתה.

כשהגעתי לכיתה ישבתי במקומי. "מה האחות רצתה?" בן שאל אותי. "סתם מסמכים בריאותיים או משהו כזה" עניתי לו.

השיעור נגמר והתחילה ההפסקה. בן ואני נשארנו בכיתה והוא הכיר לי את החברים שלו. "תכירי אלו הם אדם, דני, נתנאל, אורי, רועי, יסמין, עדי, אור,שני, וקורל" כולם חייכו אלי ושאלו איך אני מרגישה. איך לא, בגלל שהתעלפתי אז באותו יום "אני מרגישה בסדר" עניתי בחביבות וכבר התחלנו להחליף מספרי פלאפונים אייסיקיו ומסנג'ר.

היום בסך הכל עבר מהר וכרתי הרבה חברים חדשים, וכן, כמה שקשה לי להודות ת"א לא כזאת גרועה כמו שחשבתי בהתחלה.

חזרתי הביתה עם בן וניב. בגלל שהבניין שלהם היה יותר רחוק נפרדנו ליד הבניין שלי וקבענו להיפגש ב-4.

עליתי הביתה שמתי שעון מעורר ל-3 וחצי והלכתי לישון קצת.

"היא חמודה" ניב אמר בחיוך.

"כן שמתי לב איך הסתכלת עליה אז שבאנו אליה אתמול, ואיך התבאסת שהיא איתי בכיתה ולא איתך" בן אמר בחיוך. "כן אבל היא באמת חמודה" סיכם לבסוף בן וניב הביט בו במבט שאומר היא אפילו לא אופציה בשבילך. "אל תדאג אני לא יתעסק איתה" בן אמר וגלגל את העיניים ששם לב שניב מחייך לאות תודה.

"נו אז מה אתה מתכוון לעשות?" בן שאל.

"מה אני מתכוון לעשות?" ניב שאל ועשה פרצוף לא מבין.

"עם דניאל" בן אמר. "מה אני אמור לעשות? היא בסך הכל נראת ילדה חמודה" ניב אמר

"תנסה לעבוד על מישהו אחר" בן אמר עם חיוך. "לא יודע, רק הכרנו, תן לנו להכיר" ניב אמר בחיוך לבן.

"אתה יודע, אם תצטרך עזרה, תבוא לבקש ממני אחי הקטן" בן אמר במלא גאווה. "אחי הקטן עלאק" ניב אמר בגיחוך קל. "אתה בסך הכל גדול ממני ב-5 דקות" ניב אמר ממשיך לצחוק. "נכון ובגלל זה לי יש יותר ניסיון ב-5 דקות בחיים" בן אמר בגאווה. "להזכיר לך מי לימד אותך להתחיל עם בחורות?!" ניב אמר עם חיוך מנצח. "להזכיר לך שזה אף פעם לא עבד" בן אמר עם חיוך מנצח מה שגרם לניב למחוק את החיוך שלו. "אל תזכיר לי את זה אפילו" ניב אמר בשקט והיה נראה כאילו זולגת לו דמעה במורד הלחי.