בחזרה לעבר

פרק1

"לא זה לא קורה לי.... אני לא מאמינה....אני מדמיינת...אני השתגעתי...." התחלתי למלמל לא ידעתי איפה אני ולמה אני רואה אותו...הוא לא אמור להיות כאן בכלל!

הוא התחיל להתקרב לכיוון שלי לא ידעתי מה לעשות עמדתי קפואה הכל פתאום חזר אלי כל הימים של פעם עוד בתקופה שהייתי מאושרת עם הרבה שמחת חיים עד שזה קרה!.

"ילדה?!...ילדה?!...הכל בסדר את מרגישה טוב? רוצה מים?" שמעתי מישהו מדבר אלי, אבל אני? אני עדיין הייתי קפואה בתוך הבועה של עצמי.

פתאום הרגשתי יד אוחזת בכתפי ואז ראיתי הכל מעורפל והרגשתי שאני נופלת.

כן ככה התחיל היום הראשון שלי בבית הספר החדש, בעיר חדשה ועם הרבה ילדים חדשים...

התעוררתי וראיתי מסביבי הכל לבן והמון מכשירים. לא הבנתי איפה אני. ואז באה לידי דמות עם בגדים לבנים ושאל איך קוראים לי..לא עניתי  והסתכלתי עליו שיגיד לי מה קרה לי...פתאום נכנסו לחדר שני אנשים בסביבות גיל ה-40 לחייהם וראיתי את האישה בוכה לא הבנתי למה...ואת הגבר ראיתי מחזיק אותה חזק חזק שלא תיפול או שיקרה לה משהו. אחרי כמה דקות נכנס עוד מישהו בן 20 לבוש בבגדי צבא. אלה היו הוריי ואחי.

דניאל? דניאלי שלי הכל בסדר? מה קרה? דאגתי לך! היא התחילה להציף אותי בשאלות. ואני? עדיין הייתי מבולבלת עצמתי את עיניי ונירדמתי.

"זה כלום, כנראה מההתרגשות של הבית ספר החדש והסביבה החדשה ירד לה לחץ הדם" שמעתי את הרופא אומר. ואני? רק רציתי להגיד שראיתי אותו אבל לא הצלחתי להוציא מילה.

"כשהיא תתעורר אנחנו נשחרר אותה הביתה" הוא המשיך לדבר.

"אויי תודה לאל!" אמא שלי אמרה "אני מודה לך מאוד" היא המשיכה

אחרי שעה בערך התעוררתי "או אני רואה שהתעוררת" הרופא אמר. "כן" עניתי.

"אוקיי את יכולה להתארגן וללכת הביתה" הוא אמר בחיוך.

קמתי מהמיטה של הבית חולים והלכתי להחליף לבגדים שלי אחרי כמה דקות כבר הייתי במכונית בדרך הביתה.

"דניאלי את יכולה להגיד לי מה קרה לך? למה התעלפת?" אמא שלי שאלה אותי בקול מודאג.

לא ידעתי כל כך מה לענות לה אז אמרתי לה שזה מהלחץ מהיום הראשון.

"אבל את ילדה חברותית את בטוח תכירי הרבה חברים חדשים" היא אמרה. "לא יודעת" אמרתי, לא היה לי מה לענות לה, אם הייתי אומרת לה שראיתי אותו היא הייתה חושבת שהשתגעתי.

אוקיי אז אחרי ההתחלה מלאת הדרמות אני יספר לכם קצת עלי.

קוראים לי דניאל אני בת 16 וחצי ועוד מעט יש לי יומולדת 17! יש לי עיניים חומות ושיער חום מתולתל. אני לא שמנה ולא רזה, לפחות כך זאת דעתי אך לפני חודשיים בערך גיליתי שאני בתת משקל.

אני באמת לא יודעת איך זה, אני אוכלת כל הזמן, והרבה!.

עברתי לת"א בתחילת החופש הגדול. בעבר גרתי בנהריה. את רוב החופש העברתי בנהריה. יש לי הזדמנות להיות עם כל החברים שלי אז שאני לא ינצל את זה?!

בתקופה של החופש "גרתי" אצל החברה הכי טובה שלי זוהר אוי היא כזאת פוסטמה! ממנה היה לי הכי קשה להיפרד. הכרנו 4 שנים. אחרי שרבתי עם עמית הייתי באה הרבה לכיתה שלה וככה התחברנו דרך חברה משותפת שלנו. למען האמת אני שמחה שעמית ואני רבנו, גיליתי שהיא צבועה שחושבת רק על עצמה, אהה כן ועל השיער שלה שזה הדבר הכי חשוב לה!

הגענו הביתה "רוצה לאכול משהו?" אמא שלי שאלה "לא, אני נכנסת להתקלח ואז לישון" עניתי לה ובלי לחכות לתשובה עליתי.

נכנסתי להתקלח, התקלחתי לפחות שעה, חשבתי. חשבתי על היום "זה לא יכול להיות" מלמלתי לעצמי.

יצאתי מהמקלחת התלבשתי ונכנסתי למיטה ואחרי 5 דקות  נרדמתי.

"לא, לא בבקשה לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא. אל תלך בבקשה"

התחלתי לבכות ואז הרגשתי מישהו נוגע בי ומנער אותי "לאא, תעזבו אותיי בבקשה" התעוררתי בבכי ראיתי את אמא שלי מודאגת "דניאל חמודה שלי זה רק חלום" היא חיבקה אותי והתחלתי לבכות יותר חזק. "מה קרה דניאל? ספרי לי, מה קרה?! על מה חלמת?" היא שאלה לא עניתי לה.

אני יודעת שהפרק יצא קצת מעפן אבל בסך הכל זה רק הפרק הראשון:) שאר הפרקים יהיו יותר מעניינים ותבינו יותר על מה מדובר=]

אני מקווה שאהבתם את הפרק ואני מקווה שתאהבו גם את הסיפור.

אני ישים 2 פעמים בשבוע פרק ככל הנראה זה יהיו ימים שני וחמישי ואם יהיה לי זמן לשים עוד פרקים ויהיו לי עוד פרקים מוכנים מראש כנראה שאני ישים אפילו יותר פרקים בשבוע:)