לקרוא את הקטע עד הסוף-מבטיח שזה ישתלם

יש משהו ממש משונה עם הצלצול, הוא תמיד יתפוס אותך בזמן הכי לא נוח: באמצע ביס בכריך, בשיא וויכוח עם חבר או סתם כשאתה ממש חייב לשירותים.

למרות כל זאת ממש כמו בכל בוקר כשהצלצול נשמע אני עוזב את הסנדוויץ' לוקח שלוק אחרון ויוצא לכיתה. ברגע שאני מגיע מתחיל המרדף אחר הדברים שלי, אני מוציא את הספר מתחתית הערמה שנערמה על אדן החלון, את העטים אני שולף ממעמקי התיק ואת הכיסא אני מוצא תחת ילד שאני לא בדיוק מזהה, אולי בגלל שהוא כבר נכנס למצב קטטוני של שינה כשראשו מכונס בין ידיו. ניעור טוב, צעקה או שתיים והכיסא חוזר לבעליו החוקיים. אין דבר שאני רוצה יותר מלהניח גם אני את הראש על השולחן ולישון, אבל מייד אני נזכר במקלחת שחטפתי מהמנהל בפעם הקודמת שזה קרה, "תתבייש לך, ממך ציפינו ליותר, אתה לא מבין שכל הכיתה מביטה ולומדת?!", מאז זה לא קרה...

אז אני פותח את הספר ומתחיל ללמד.