לקרוא את הקטע עד הסוף-מבטיח שזה ישתלם

אַחֲרִית

מנהל העבודה היה על סף התמוטטות עצבים. פרויקט הבניה עליו עבד נדחה פעמים אין ספור. ראשית עיכבו אותו הפועלים, כשבאו אליו עם דרישותיהם המגוחכות להעלאה בשכר. אחריהם, היה זה האדריכל שלפתע קבע שתוכניות בנייה הנוכחיות אינן טובות דין ויש להחליפן לאלתר. ועתה, לאחר שכל מכונות הבנייה כבר עמדו במקומן וכל גחמותיהם של עבדיו מולאו, המון של תומכי איכות הסביבה התקבץ בפתח אתר הבניה ומנע את תחילת העבודה במקום. ההמון מחה נגד עקירת העץ הזקן שעמד במרכז אתר הבנייה והפריע לעבודה במקום.

המנהל העביר את מבטו עלהעץ הזקן.

"מה כל כך מיוחד בו?" שאל את עצמו, "הוא יבש, מעוות ונראה מת כולו!"  ואכן הסימן היחיד שהצביע על חיותו של העץ היה ענף ירוק אחד שברוב חוצפתו הזדקר לו מבין הענפים הצהובים האחרים עד לקצה צמרתו של העץ. על הענף, בנקודה הגבוהה ביותר של העץ נח לו פרי בודד שבלט לעבר השמיים כמחכה ליד מופלאה שתצא מבין העננים ותקטוף אותו. שום דבר בחזותו של העץ לא רמז על המהומה האדירה שנוצרה סביבו.

לפתע קלט המנהל בזווית עינו תנועה קלה לרגלי העץ, המחשבה הראשונה שחלפה בראשו הייתה שאחד מן המפגינים חצה את חומת המכונות הרחוקה והחליט להגן על העץ בגופו. הוא כבר עמד לקרוא לאחד מן הגברים החסונים הנתונים למרותו שיסלק את הפולש החצוף, אך תחושה משונה מנעה אותו מלעשות זאת. הוא החל להתקרב אל העץ ומצא תחתיו אדם זקן.

הזקן שכב בין שורשיו החשופים של העץ, גבו היה מכופף מעול השנים, פניו חרושות קמטים עמוקים ובגדיו בלויים משימוש. גופו התמזג עם העץ בשלמות כזו, שהמנהל החל לתהות כיצד הבחין בזקן מלכתחילה, נראה היה כאילו זהו מקומו הטבעי לולא היה הזקן בוכה כתינוק בן יומו.

לרגע הרגיש המנהל שעליו להתרחק, לא רק מהזקן והעץ אלא מכל פרויקט הבניה אולי אפילו להחליף מקצוע, העיקר לא להפריד בין העץ לזקן אך הרגע חלף והמציאות הכתה בפניו בחוזקה.

"אדוני!" הוא קרא לעבר הזקן המייבב, אך הזקן לא ענה. המנהל הנבוך החליט להגביר את קולו.

"אדוני!" הזקן הרים את ראשו באיטיות והביט במנהל.

"סליחה אדוני, מדוע נפלו פניך?". הזקן  השעין את גבו המכופף על קליפת העץ ושאל במסתוריות, "האם יש לך זמן?". המנהל החל לחשוד שהזקן איבד את שפיות דעתו אך הזקן המשיך, "האם תוכל לעשות חסד עם אדם זקן ותשוש? הקשב לסיפורי, אני חייב להעבירו לפני שיהיה מאוחר מידי...". המנהל, איש עסוק ורציני, לא האמין שהוא עושה זאת אך להפתעתו הרבה, הוא מצא עצמו מתיישב ליד הזקן בין שורשיו הבולטים של העץ. לעומתו הזקן ככל הנראה לא הופתע, כי הוא כבר החל בסיפורו.

"נולדתי לפני שנים רבות, כשהעולם היה צעיר והטבע שלט בכל. הייתי סקרן ומשולהב, רציתי לראות הכול מכל ומייד. התחלתי להסתובב בכל העולם, מתפעל מיופי הבריאה ומטוהר הטבע. היו לי חברים אין ספור וטעמתי מכל הטוב שהעולם הציע.

חייתי את חלומו המתוק של כל אדם, אך לאט לאט חדרה לתוכי ההרגשה שמשהו חסר. למרות חבריי הרבים הרגשתי בודד, וכל מה שהכנסתי לפי לא יכול היה למלוא את החלל הריק שנפער בקרבי. לבסוף יצאתי לחפש, לחפש את האושר. ימים ולילות לא אכלתי או ישנתי, הייתי נע ונד בעולם עד שהגעתי לגבעה הזו. כאן העייפות הכריעה אותי והתמוטטתי לרגלי העץ.

כשסוף סוף פתחתי את עיניי, השמש סנוורה אותי ולא יכולתי לראות דבר, אט אט העולם החל להתבהר ופני אישה נגלו לפני. היא הייתה האישה היפה ביותר שראיתי מעודי, שערה בהיר כפנינה, עיניה כחולות כמצולות הים ופניה מושלמות כפני מלאך.

ברגע בו מבטינו נפגשו ידענו שנועדנו לחיות לנצח ביחד. היא השלימה אותי כמו החלק שתמיד חסר בי. היינו עושים הכול יחדיו, הכרתי אותה לכל ידידיי, הצגתי בפניה את הנופים היפים ביותר והיא בתמורה גילתה לי את הדבר היחיד שלא ידעתי והכרתי, אותי. היינו צעירים ותמימים. אך בעיקר, היינו מאושרים.

יכולנו להמשיך את חיינו יחדיו לעד אבל בשמיים קבעו אחרת... הוא הופיע משום מקום, כאילו האדמה פערה את פיה והגיהינום עצמו הקיא אותו החוצה. הוא לא היה מסוגל להשלים עם אושרנו וחיפש כיצד לפגוע בו ולהחליפו בצער. הוא החל לארוב לנו, כמו צייד שאורב לטרף, רק מחכה להזדמנות לתקוף. עד שיום אחד כאשר היא ישבה לבדה מתחת לעץ, אותו העץ שחיבר בינינו לראשונה, הוא יצא ממחבואו והתקרב אליה בחשאי. בשפתיו החלקות הוא הרעיל את נשמתה ופיתה אותה אליו. מייד אחר כך הוא השליך אותה כפרי רקוב ועזב לחפש מקום אחר לזרוע בו רוע והרס.

היא לא ניסתה להסתיר את אשר קרה, רק ביקשה את סליחתי שוב ושוב.

בתחילה הפניתי את זעמי על עצמי לאחר מכן עליו ולבסוף עליה. השארתי אותה ממררת בבכי למרגלות העץ, ועזבתי. השנים עברו, כעסי שכח, רגשות חדשים תפסו את מקומו, אך את העץ מעולם לא מצאתי שוב, עד היום."

על לחי הזקן הזדחלה דמעה בודדה, מפלסת את דרכה בין קמטיו המרובים. המנהל, למרות אישיותו הקשוחה לא יכול היה שלא להרגיש את כאב הזקן כשלו. המנהל פתח את פיו ואמר: "אני נורא מצטער אך את העץ לא אוכל להציל, הוא יעקר ממקומו, בין אם ארצה בכך ובין אם לא". הזקן הנהן בראשו ופנה ללכת.

לפתע הוא עצר. נראה היה שמתחולל בתוכו מאבק פנימי עמוק, הוא פנה אל המנהל בשקט: "כבר עשית למעני מעל ומעבר בכך שהקשבת לסיפורי אך האם תסכים למלא רק עוד בקשה, אחרונה?" אני חושק בפרי העץ אך איני מסוגל להגיע אליו מפאת חולשת גופי, התוכל להורידו אלי?".

עוד לפני שהשיב מצא עצמו המנהל, בפעם השנייה באותו יום, נותן לרגליו להוליך אותו וכבר עמד על הענף הראשון של העץ. אט אט הוא טיפס במעלה העץ עד לפיסת הצמרת שבה נח הפרי. הוא הושיט את ידו וקטף את הפרי הבודד. ברגע שהפרי ניתק מהעץ רוח חזקה החלה לנשב והעץ כמו ידע את גורלו פלט נשיפה אחרונה ונדם.

המנהל ירד מהעץ והגיש את הפרי לזקן.

פיו של הזקן התעקם לחיוך, ניכר היה שחיוך היה נדיר על פניו ואף גרם לו לסבל רב. הזקן מלמל תודה ותפס את הפרי במבט של תאווה מהולה בשנאה, כמתלבט אם לאוכלו או להשליכו מייד. לבסוף, ללא מילה נוספת, הזקן החל להתרחק מן העץ ומן המנהל ההמום. רגע לפני שהזקן נעלם לעד בין המולת הרחוב הסואן הספיק המנהל לצעוק אליו: "אדוני, לא אמרת לי את שמך?". מבין צופרי המכוניות וצעקות ההמון שמע המנהל צעקה חלושה: "שמי הוא אדם".

נ.ב. "אחרית" בשונה מ-"בראשית"...