לקרוא את הקטע עד הסוף-מבטיח שזה ישתלם

הקוסם הביט בבואתו הנשקפת במראה. היא לבשה גלימה כהה וארוכה ועליה כוכבי כסף מנצנצים, אך הדבר הבולט ביותר בה היה כובעה המחודד אשר ישב אחר כבוד על ראשה. הקוסם נעץ בה את מבטו האכזרי ביותר, מעט נבהל מהמבט שהיא הישירה אליו חזרה, ומייד החליט שהוא מוכן.

הקוסם פתח את הדלת למעבדתו הסודית ונכנס בסערה. מעבדתו של הקוסם הייתה נקייה ומסודרת, עשרות, עשרות של בקבוקונים עמדו על המדפים שאורך הקירות. ריח הכשפים עמד באוויר ומתח מסתורי אפף את הכול. בצידי המערה היו פזורים מיטות גדולות שהוסתרו על ידי וילון לבן ועבה.

הקוסם פנה אל המיטה הראשונה, עליה שכב הנסיין הראשון שלו להיום- ילד פשוט לשעבר אותו הפך הקוסם, תוך שימוש בקסם עתיק יומין, ליונק ימי מוזר למראה. צינורות רבים חוברו אליו, מזרימים ללא הפסקה ממי האוקיאנוס הרחוק, מכניסים מעט חמצן לריאותיו הצמאות. מאחר שדולפינים כידוע אינם מסוגלים לדבר הקוסם מחליט להשתמש בקריאת מחשבות, טלפאתיה, על מנת לתקשר עם החיה. הקוסם נובר במוחו, פוסל אלפי כשפים, עד שהוא מגיע לאחד העמוק והאפל מכולם. הוא מוציא מגלימתו ערמת קלפים מכושפים (ידידיו הטובים ביותר של כל קוסם) ומניח אותם על השולחן. לאט וביסודיות הוא מנבא את כל הקלפים שבוחר הדולפין ולפי הקלפים שנבחרו הוא מנבא גם חששותיו ופחדיו של הדולפין ופועל כנגדם. כעט הדולפין אינו מרגיש עוד כדולפין, הוא ציפור או לפחות דג מעופף! בדמיונו הוא עף הרחק, הרחק מן המעבדה אל עבר אחד מן העולמות המרובים שיוצר הדמיון בראשו.

הקוסם מניח לנסיין לעזוב. בתור קוסם הוא יודע את כוחו הגדול של הדמיון ושהעובדה שלא ניתן לראות

אותו לא הופך את יצירותיו לפחות אמיתיים.

את הנסיין שעל המיטה השנייה אסף הקוסם ממשפחה עמידה, אנשים אשר לא חסר להם דבר והם אף מחלקים ממזל הטוב לאחרים. בתחילה הם ניסו לבלבל את הקוסם ולדרוש יחס מועדף בתמורה למספר פיסות נייר ירקרקות, אך הקוסם בשלו- אינו מבדיל בין מעמדות, מנחית הוא את שרביטו בכל מקום אשר הוא נחוץ.

ובכן במקום בו הייתה אמורה להימצא ילדה קטנה וחייכנית שכב רובוט. כלפי חוץ נראה הרובוט ככל ילדה אחרת אך הקוסם בראייתו החודרת מבחין בלב המתכת אשר שוכן בקרבו. כמשאבת דם עושה המכונה את עבודתה נאמנה, אך בשאר תפקידיו של הלב היא מוכיחה את מגבלותיה של יצירת האדם מאחר שמהמקום ממנו בוקעות רגשות השמחה והאושר יוצא כעת ענן סמיך של אדישות ורוגז.

את הקוסם כל זה לא מפחיד או מטריד כל עיקר, לא לחינם זכה הוא בתארו. מייד שולף הקוסם את אחד מכשפיו היישר מן השרוול. למעשה הקסם הזה אינו אלא זר פרחים ענק וססגוני אשר פורץ משרוולו של הקוסם תוך התעלמות מוחלטת מן העובדה הפשוטה שלא היה די מקום לזר האימתני בשרוול הצר והמהודק. הקוסם מגיש את הזר לרובוט. לרגע נראה שכוחותיו האדירים של הקוסם איבדו את השפעתם ושגורלו של הרובוט נחרץ, אך לאט, לאט פניו החלודים של הרובוט החלו לנוע וחיוך קטן התפשט עליהן.

הקוסם רשם את תוצאות הניסוי בפנקסו הקטן ופנה מן המיטה.

בשלב זה של הסיפור החיוך אינו עוד נחלתן הפרטית של מיישבי המיטות ,

הוא הולך ותופס מקום של כבוד גם על פניו של הקוסם.

הקוסם צועד לצידה השני של המעבדה אל המיטה בה הנסיין החביב עליו שוכב. הנסיין מדובר נסע עם

משפחתו לחוף הים ולפתע, משום מקום, הגיח לו זוחל וסרט את הילד המסכן. מאז הוא במעבדה, מחלים לו לעתו.

לעולם משאיר הקוסם את אותו נסיין לסוף מכיוון שהניסויים עליו מוצלחים במיוחד, למעשה הם כל כך

מוצלחים שהקוסם נמלך בדעתו לשחרר את הנסיין לביתו עוד באותו היום!

עוד הוא מתלבט איזה קסם להפעיל, האם לחתוך עצמו לשתיים או להוציא שפן מהכובע, מגלה הקוסם שהמיטה עומדת

ריקה.

מפינה אפילה מגיח שולייתו המכופף של הקוסם. הוא מספר על ההחרפה במצב הילד שהחלה אמש ועל סיומו הכושל של הניסוי במהלך הלילה.

הקוסם מעיף מבט אחרון על הילדים, על האחיות ובעיקר על המיטה הריקה בקצה החדר. הוא פולט אנחה

כבדה ועוזב את המחלקה.

בדרכו הביתה מבית החולים הוא לא מסוגל להפסיק לתהות, האם הוא באמת מסוגל לרפא את הילדים או

שמא הכול אחיזת עיניים.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10910208

השעמום מהשטן חלק א'

יום אחד, כמעט ששת אלפים שנה אחרי שיצר את המקום הזה שנקרא עולם, בערך אלפיים שנה אחרי שתושבי העולם התבלבלו בספירה והחליטו לספור מחדש וכחמישים שנה אחרי שאדם בשם מוחמד זכה באליפות העולם באגרוף, ישב הבורא בחדרו- והשתעמם.

חדרו של הבורא היה גדול ומרווח, קירותיו נצבעו בצבע קרם עדין שהשתלב מצוין עם כורסת העור שיצר היישר מהקטלוג של איקאה. החדר עוצב בסגנון מודרני אך מאופק, ממש ה"ספורט אלגנט" של חדרי המגורים. כל הרהיטים בחדר עמדו בסדר מופתי ולא היה בו אפילו גרגר אבק לא במקום (הבורא מעולם לא אהב בלגן, הוא הזכיר לו את התוהו ובוהו הידוע לשמצה).

בפינת החדר, על השידה, ממש ליד שתי לוחות ישנים ושבורים, עמד גלובוס גדול ומוזנח. קליפת הגלובוס הייתה מחוררת והצבעים הירוקים שעל הגלובוס התקלפו. שנים שהבורא לא העיף מבט בגלובוס הישן, במקומו יצר הבורא היה מסך פלזמה אדיר ורגיש למגע, אשר הציג לראווה את ערוץ הספורט במשך 24 שעות ביממה. היה לו אפילו שלט מיוחד שנתן לא רק לראות את תוצאת המשחק אלא גם לשנות אותה.

ומה בנוגע לעולם? ובכן בשביל זה הוא המציא את "google earth".

אך בזמן האחרון הבורא לא השתמש עוד במסך או בשלט, למען האמת הבורא חדל להשתמש בעולם- העולם שיעמם אותו. אחרי שתי מלחמות עולם, עשרות רעידות אדמה וכמה ניסיונות עלובים של תושבי העולם לצאת ממנו בקופסאות מתכת, הבורא החל לחשוב שהאדם כבר סיים את תפקידו וזה הזמן להתחיל באודישנים ל"עונה החדשה". בפעם הקודמת הוא הקפיא את העולם כדי להפטר מהמתיישבים הקודמים (הדינוזאורים אומנם היו גזע חביב אבל חד גוני ולא חכם במיוחד), אבל המתיישבים החדשים התאקלמו כל כך מהר, שהבורא הבין שבכדי להיפתר מהם הוא יאלץ להכניס את העולם למיקרוגל ולא למקפיא. למזלו הגדול נראה היה שהם עושים זאת טוב מאוד גם בלי עזרתו.

בינתיים נשאר הבורא משועמם. הוא ישב על כורסתו, עישן לו סיגר משובח והפיח ענני עשן (הוא, בניגוד אלינו, לא פחד מאימפוטנציה ). כבר שנים שאיש לא בא לבקר אותו, למרות היותו מארח טוב ומתחשב. הוא נזכר במשה, שכל כך נהנה אצלו מהמזון והמשחקים, עד ששכח לחזור בזמן לעם שהמתין לו למטה (מה שגרם לפרשייה מביכה למדי שנוגעת לעגל, זהב ולא מעט דם אבל זה סיפור לפעם אחרת...), והוא נזכר במוחמד, שבא אליו אם חמורו, גם הוא היה טיפוס חביב למרות המבטא הערבי המוזר שלו...

הבורא הוציא מקרבו אנחה עמוקה. הוא בדיוק עמד להעביר ערוץ בפלזמה כדי לבדוק מה המצב בגיהינום כשלפתע עלה במוחו רעיון חדש ומהפכני...

מה עלה במוחו של הבורא?

האם זה יציל את עתיד המין האנושי?

האם את\ה מוכנ\ה בבקשה להגיב?

התשובה לשאלה השנייה היא "לא" ואת שאר התשובות תגלו כשיצא החלק השני של הסיפור: "השעמום מהסטן חלק ב'"

אדגר היה אדם טוב, הוא נולד למשפחה טובה, הלך לבית ספר טוב, קיבל חינוך טוב וחי חיים טובים.

אדגר היה אדם טוב. היום, הוא לא.

אדגר שונא את המושג הזה – "מפיונר", אם היו שואלים אותו הוא בשמחה היה עונה שהוא לא מפיונר, הוא "פותר סכסוכים", "משכין שלום" אפילו. חבל שאיש לא שאל אותו על כך מעולם.

אדגר עובד בתחום ההלוואות, בכל פעם שאחד הלווים שוכח לפרוע את חובו בזמן אדגר נשלח להזכיר לו את החוב הנשכח.

אדגר הולך לביתו של הלווה. בביתו של הלווה אדגר לא פותח את הדלת בכוח ולא נכנס דרך החלון כי פותרי סכסוכים, למרות השם הרע שיצא להם, הם אנשים מתורבתים למדי. אדגר פשוט דופק בנימוס על הדלת.

במקרה שדפיקתו לא זוכה לתשובה אדגר לא כועס ולא מתעצבן, הוא פשוט נכנס לבית, עדיין בנימוס יחסי, וממתין בסבלנות לבואו של הלווה.

למען האמת אדגר אוהב להמתין לווה, בייחוד בביתו, בייחוד כשהלווה לא יודע על בואו.

בזמן שהוא ממתין, אדגר מכין לעצמו כוס קפה, נהנה מן האתגר בלמצוא את הקפה והסוכר במטבח הזר. לאחר שהקפה מוכן אדגר לא מבזבז את זמנו, הוא פותח ספר ומתיישב בשקט בקרן זווית, כי פותרי סכסוכים הם אנשים אינטליגנטים שקוראים המון, לא בורים ועמי ארצות כמו שרבים חושבים.

כשבעל החוב חוזר, אדגר מניח בצד את הספר ומחכך בגרונו. אדגר מושיב את בעל החוב לידו ומתחיל לפתור את הסכסוך. הוא מסביר בנעימות את האפשרויות העומדות מול הלווה ומחכה לתגובתו. אם בעל החוב חכם הוא יפרע מייד את החוב, אך במקרה שבעל החוב אינו חכם יאלץ אדגר להוציא את כלי העבודה שלו, אקדח נחמד ונוצץ בעל משתיק קול נחמד ונוצץ לא פחות.

אם בעל החוב מתעלם מהפצרותיו המתחשבות של אדגר וממשיך בסירובו האבסורדי לפרוע את החוב אדגר מכוון את אקדחו למרכז ראשו של בעל החוב.

לרוב בשלב זה טוען בעל החוב בפני אדגר: "אינך חייב לפגוע בי אדגר, אתה בן אדם טוב!", יריה אחר כך עונה אדגר לאדם הדומם, "הייתי אדם טוב, היום אני לא".

יש משהו ממש משונה עם הצלצול, הוא תמיד יתפוס אותך בזמן הכי לא נוח: באמצע ביס בכריך, בשיא וויכוח עם חבר או סתם כשאתה ממש חייב לשירותים.

למרות כל זאת ממש כמו בכל בוקר כשהצלצול נשמע אני עוזב את הסנדוויץ' לוקח שלוק אחרון ויוצא לכיתה. ברגע שאני מגיע מתחיל המרדף אחר הדברים שלי, אני מוציא את הספר מתחתית הערמה שנערמה על אדן החלון, את העטים אני שולף ממעמקי התיק ואת הכיסא אני מוצא תחת ילד שאני לא בדיוק מזהה, אולי בגלל שהוא כבר נכנס למצב קטטוני של שינה כשראשו מכונס בין ידיו. ניעור טוב, צעקה או שתיים והכיסא חוזר לבעליו החוקיים. אין דבר שאני רוצה יותר מלהניח גם אני את הראש על השולחן ולישון, אבל מייד אני נזכר במקלחת שחטפתי מהמנהל בפעם הקודמת שזה קרה, "תתבייש לך, ממך ציפינו ליותר, אתה לא מבין שכל הכיתה מביטה ולומדת?!", מאז זה לא קרה...

אז אני פותח את הספר ומתחיל ללמד.